הוויכוח הציבורי אצלנו מתלהט והולך, וגובר החשש כי תפרוץ אש פנימית אשר תכלה הכל, ח"ו. לא מזמן עמדנו על כך שלכל חורבן פיסי קדם חורבן רוחני; כידוע, אש המחלוקת הינה גורם החורבן מספר אחד בהסטוריה הארוכה של עמנו, וצריכים לעשות כל מאמץ לכבותה בטרם יהיה מאוחר מדי, ח"ו.
כאשר מתחילה מחלוקת ולא רואים שום דרך למנוע אותה, זה אומר שני דברים:
אחד, שלשני הצדדים למחלוקת יש הנחת יסוד משותפת.
שתים, אותה הנחת יסוד מוסכמת היא שקרית ולכן מובילה לחורבן.
הזכרנו לא פעם (בשינוי) את דברי חז"ל כי 'כל הגלויות נקראו על שם מצרים' ועמדנו על כך שגלות תיתכן, ואף ביתר עוצמה, בגבולות הארץ המובטחת; גלות אינה מחייבת הגירה גיאוגרפית, למרות שזו האסוציאציה המיידית אצלנו למונח זה.
הסברנו שגלות הינה עניין תודעתי; מצב בו לא מזהים את ה-א שהופכת את הגולה לגאולה, ועל כן מה שחווים זה את חושך הגלות.
בהתייחס לפרשת השבוע, בשנים קודמות עמדנו על כך שהגלות הפיסית אמורה היתה לתפוס רק את שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, את המופע הגלוי, החיצון; לא את נשמותיהם. בלשון כ"ק אדמו"ר הריי"צ (הרבי השישי בחסידות חב"ד), רק גופותינו נמסרו לגלות, לא נשמותינו. על נשמתו של יהודי - לשום גורם אין שליטה או סמכות. את זה הוא אמר לחוקריו בבית הכלא הרוסי, שם ישב בעוון פעילותו בהפצת תורה ומצוות.
כיום, כשרוצים להשמיץ, כבר אין מרבים להשתמש במונח 'יהודי גלותי'; יש השמצות עדכניות וכנראה גם חריפות יותר. אבל את עובדת הגלותיות זה לא משנה. החשיבה שלנו נותרה גלותית, לפחות כפי שהיתה בעבר הלא רחוק, ולענ"ד אף העמיקה מאד.
לענייננו ברשימה זו, נגדיר 'גלותיות' כקיבעון תודעתי המונע קבלת רעיונות חדשים ואפשרות של שינוי מהותי במצב, כאופציה ריאלית.
וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו
לכאורה, כרגע נראה שאין שום דרך למנוע את התהליך החורבני; אבל כך זה נראה גם לפני כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה, בעת שה' שלח את משה להוציא אותנו ממצרים. הכותרת שבחרנו לרשימה זו לקוחה מתחילת פרק ד' בספר שמות, מתשובת משה רבנו לה' לאחר ש-ה' הורה לו לשוב למצרים כדי לגאול אותנו משם.
למשה נראה היה שהמצב אבוד, לא רק בגלל עוצמתו של פרעה מלך מצרים; נראה היה לו שהמצב אבוד, כי על בני ישראל השתלטה מנטליות העבדות. בני ישראל הסכינו כבר עם היותם עבדים, עד שהאפשרות להיות בני חורין - נראתה להם דמיונית לחלוטין.
ה' אומר למשה שלא צריכים להתייאש מהמופע החיצוני של עבדות אצל היהודים, ומוסר לו אותות שישכנעו אותם כי אכן הגיע זמן הגאולה. בקריאה שטחית, נדמה שמדובר בהוקוס פוקוס שאמור לשכנע כי מדובר בכוחות על טבעיים; אבל אין זו דרכה של התורה כידוע, אז ננסה להבין את המסר הפנימי החבוי באותות. אבל קודם נביא את הפסוקים:
(שמות ד) א וַיַּעַן משֶׁה וַיּאמֶר; וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקלִי; כִּי יאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה': ב וַיּאמֶר אֵלָיו ה', מַזֶּה בְיָדֶךָ? וַיּאמֶר מַטֶּה: ג וַיּאמֶר, הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה; וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ, וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו: ד וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה, שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק-בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ: ה לְמַעַן יַאֲמִינוּ, כִּי-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹקֵי אֲבתָם; אֱלֹקֵי אַבְרָהָם, אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאֱלֹקֵי יַעֲקב: ו וַיּאמֶר ה' לוֹ עוֹד, הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ; וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצרַעַת כַּשָּׁלֶג: ז וַיּאמֶר, הָשֵׁב יָדְךָ אֶל-חֵיקֶךָ; וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-חֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ, וְהִנֵּה-שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ: ח וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ, וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקל הָאת הָרִאשׁוֹן, וְהֶאֱמִינוּ לְקל הָאת הָאַחֲרוֹן: ט וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאתוֹת הָאֵלֶּה, וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקלֶךָ; וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאר, וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה, וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת:
למשה היו שתי טענות שהן שלוש:
וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי.
וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקלִי.
יאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'.
וְהֶאֱמִינוּ לְקל הָאת הָאַחֲרוֹן
ה' מפקיד ביד משה שני אותות ועוד אחד; אותות אשר יניעו את העם (ואת משה) להאמין כי הגיע זמן הגאולה, ומיד הם נגאלים.
חז"ל עמדו על העובדה שבדברי משה היה מעין לשון הרע על ישראל, והאותות רמזו לו על העונש הצפוי למספרי לשון הרע. אבל אנחנו, כדרכנו, מחפשים את האקטואליה.
האות הראשון: הַמַּטֶּה מושלך, נהפך לנחש, אוחזים בזנבו והוא שוב מטה. הנחש רומז לנחש הקדמוני, שורש החטא הראשון בגן עדן מקדם. מצד עצמו, הוא חסר כוח לחלוטין. סתם מטה. כוחו בא לו מצד האדם המייחס לו כוחות עצמאיים, לאחר שנחלשה אמונתו בבורא העולם ומנהיגו.
משה טוען: וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, ועל כך בא אות הנחש, האות בא להמחיש את העובדה שגם האמונה, שמצד עצמה היא למעלה מן השכל, תלויה בבחירת האדם ובמעשיו. אפשר וצריך להתאמן באמונה, והנחש אינו יכול להפריע לעבודת ה' של יהודי; עבודה המותנית בכך שיהודי יהיה בן חורין ולא עבד. (שעל כן יש להסמיך ברכת 'גאל ישראל' לתפילה). עבד לפרעה, אינו יכול לעבוד את ה' בו זמנית.
האות השני: (...) וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצרַעַת כַּשָּׁלֶג: ז וַיּאמֶר, הָשֵׁב יָדְךָ אֶל-חֵיקֶךָ; (...) וְהִנֵּה-שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:
משה טוען: וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקלִי; מה הקשר בין טענה זו לבין צרעת? דומה כי כולנו מכירים את התופעה בה כולם מדברים ואיש אינו שומע. אצלנו קוראים לזה 'דו (או רב) שיח של חרשים'. במחלוקת המתלהטת במחוזותינו בימים אלה, רואים ברור כי שני הצדדים מדברים, מה מדברים, צועקים! ואיש אינו שומע את דברי זולתו. מדוע לא שומעים?
לא שומעים, כי כל צד שקוע בגלות הפנימית שלו, ואינו מסוגל לראות או לשמוע דבר שמחוצה לה. מזה חשש משה רבנו; הם כל כך שקועים בתוך העבדות המטמאה את הנפש, עד שלא ישמעו בקולו כי כבר אינם מסוגלים לשמוע.
על כך משיב לו בורא העולם ומנהיגו, כי טומאה וטהרה אינן מן הדברים שבשליטת האדם; אלה מצויות בשליטה מוחלטת של בורא העולם ומנהיגו; הוא הקובע מה טהור ומה לא. בידו גם הכוח להוציא מטומאה לטהרה ברגע כמימריה, כהרף עין.
הֲלֹא אָנכִי ה'
האות השלישי מוצע רק כמוצא אחרון: ט וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאתוֹת הָאֵלֶּה, וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקלֶךָ; וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאר, וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה, וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת:
בשלב זה כבר אין למשה ספקות; ברור לו שיאמינו לו אחרי האותות האלה, וההתנגדות שלו ללכת נסמכת כעת רק על הערכתו העצמית המצומצמת; אבל איך זה אמור לשכנע אותם? מהו המסר המשכנע כל כך באות האחרון? ובכן, ההשקפה ש-'עולם כמנהגו נוהג' והכל זה טבע, היתה מוכרת גם אז, וגם אצל בני ישראל.
מצרים היא ארץ מדברית בה יורדים מעט מאד גשמים; כל עוד מצפים לגשם, נושאים עינים כלפי מעלה ומתפללים, האדם חווה שהכל הוא מאת ה' יתברך. במצרים, לא רק שלא נשאו עינים כלפי מעלה, הם עוד השפילו מבט כלפי הנילוס, בתחינה אליו שימשוך מים רבים שיספיקו לצרכיהם. כך התפתחה והעמיקה המודעות השגויה כי ארץ מצרים אינה כפופה לאלוקי השמים; היא חיה מן הנילוס.
הפיכת מי היאור לדם בידי משה - המחישה לעם המחש היטב, כי גם הנילוס ומימיו מנוהלים על-ידי אלוקי השמים שהוא גם אלוקי הארץ, כולל ארץ מצרים. ומכיוון שכך, הוא יכול להתגלות אל משה ובידו גם להוציא ממצרים את עם העבדים.
בשבוע שעבר רמזנו שתכנית ההינתקות מחבל קטיף, יסודה בהתנתקות משרשרת הדורות ומבורא העולם ומנהיגו. דומה, כי בויכוח הלוהט והולך ומתלהט אצלנו - אין שום התייחסות לרבש"ע.
מצד שני, לשני הצדדים ברור(???) כי מדינת ישראל צריכה להתקיים, חשוב שתמשיך להתקיים, והויכוח הוא רק על 'איך תתקיים', איזה לבוש יהיה לה.
לכאורה, אין זה כל הוויכוח; יש עוד הרבה היבטים; אבל משום מה, לח"מ נדמה שברגע בו ינוטרל מרכיב זה - יסתיים הוויכוח.
הח"מ מכריז בזאת כי אין בעיניו שום הבדל אם ראש הממשלה יהיה שרון או פרס; ברק או ביבי או אפילו אחמד טיבי. כל שמעניין את הח"מ הוא שיהודים יפסיקו להתפוצץ פה, ושיתנו לו לחיות כיהודי.
ואז יהיה רק טוב ליהודים, או לפחות ליהודי אחד.
