אשה מבוגרת כושלת ברחוב, ושוברת את שורש כף היד. אנשים טובים מפנים אותה לבית החולים, המשפחה מגיעה, חדר המיון עושה עבודת קודש, מאבחן, מגבס - ומשם למחלקה אורטופדית בהמתנה לניתוח.
למחרת עם אור ראשון, מושכמת הגברת, כוס תה חם ופרוסת עוגה מוגשים לה, "אָת היום בצום" אומרים לה, "לקראת הניתוח, זוהי הארוחה האחרונה עד הניתוח". השעות נוקפות, 12:00 בצהריים, עוד שעה ועוד שעה ואז - בשעה שמונה בערב, לאחר ארוחת הערב, מגיעה אחות עם ארוחה קלה - "היום כבר לא ינתחו אותך גברת, תאכלי משהו, תאכלי".
החולה מתייסרת, המשפחה משתוממת, ובמחלקה לא מבינים על מה המהומה "יש כאן אנשים שלא אכלו כבר שבוע וחצי רק השכם בבוקר - ומאוחר בערב - ולא מנתחים אותם, ככה זה פה". "אפילו בבתי הסוהר לא מרעיבים כך את הדיירים" אומרים אחרים.
למחרת, שוב השכמת אור ראשון עם תה ועוגה, ושוב נוקפות השעות עד שבסביבות השעה 16:00 כאשר ניתן היה להבין שהתסריט חוזר על עצמו פעם נוספת, "זכו" משרדי הנהלת בית החולים לביקור נימוסין לגמרי לא אלים של בניה של החולה, וכתוצאה ישירה מביקור הנימוסין - היא נותחה תוך כמה שעות וכך נחסך לה סבל של הרעבה יזומה לאורך כמה ימים על-ידי ה"מלאכים" בלבן.