דורשי "טובתי" הם חורשי מזימתי. אנשים שהשקר שלהם שחור וגס, בוטה, פראי, אלים. בדואר זבל שולחים אלי אנשי הזבל את הבטחות השווא המפתות שלהם. הם עובדים עלי בעיניים עבודה זרה ומסנוורת, מסוכנת, מעוורת.
הם מבטיחים לי הרים וגבעות, נופים משכרים ביופיים, אם רק אואיל בטובי להיפרד מקצת מכספי לטובת מיזם מופרך והזוי, שיקרום עור וגידים כבר בעתיד הקרוב. כביכול. פעם זה בנקאי ניגרי ופעם זה איל-הון סודני. פעם זה טייקון תקשורתי מספרד ופעם סוחר ממולח מדרום אפריקה. איך הם הגיעו אלי - לאלוהי הדואר האלקטרוני הפתרון.
בראשונה, כאשר לא ידעתי על אודות קיומם של מבטיחי ההרים והגבעות, כמעט התפתיתי. הוצעה לי הצעה שכמעט מופקר היה מצדי לא להיענות לה. אך כפסע היה בין מה שהיה עלול להיות העמוק בבורות שהייתי עלול ליפול ולהתרסק בקרקעיתם לבין המשך חיי השגרה המבורכת שלי.
מאז, אין כמעט יום שבו אני לא מוצף - עד לעייפה ועד לזרא - בזבל האלקטרוני, שהוא, בשורשו ובמהותו, כמו גם בתמצית גילויו, זבל אנושי. אבטא את דעתי עליהם בשלוש מילים שאין לי חלופה מילולית מעודנת לבטאן: שולחי הדואר הזה הם, תסלחו לי, זבל אנושי. זבל אורגני.
אני לא רוצה - חלילה לי, חלילה לא - להישמע ולהיקרא קיצוני וגורף. עליי לסייג: לא כולם. כמובן שלא. יש אנשים טובים ומיטיבים, מלאי רוך וחמלה, שבאמת ובתמים רוצים את טובתי. אני מסוגל למנות אותם על יותר מאשר מספר אצבעות שתי ידיי.
יש אנשים ריחניים להפליא, ניחוחיים. אנשים שכיף לנשום אותם, עמוק אל הריאות, ישר ללב. אנשים - כן יירבו! - שהם מתנה שמוענקת לי בכל שיחה שאנחנו מקיימים. "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת", כתב המשורר. הוא צדק.
אבל אני אוסר מלחמת חורמה על מי שמבקש לנצל אותי. אני מתעב ניצול. האמצעי שבו אני נלחם במי שמבקש לנצל אותי הוא - ההתעלמות. אני לא מגיב. אני מוחק את ההודעה. אני לא אכנס לשום עסקה שלא מתקיימת בה הדדיות והוגנות.
"פתי מאמין לכל דבר", היינו אומרים, בתופסת ניגון מולחן ובנימה שירית, לילד שהיה נופל אל בור השטות שכרינו לו, במשחקי הילדות התמימים שלנו, שעה שהוא נחשף, אוי לאותן מבוכה ובושה, בקלון כסילותו הרגעית.
גם אנשים מבוגרים מנסים להערים על זולתם ולנצל את חולשותיהם. ז לא יפה. זה מכוער. זה לא הוגן. זה מושחת. אלה הם החיים, יגידו מרימי הידיים, המוותרים-מראש. ככה זה אנשים, יוסיפו האומרים. אולי. לא כולם. עובדה - אני לא. גם אתם. נכון?