אם נשאל את הישראלי הממוצע מיהו טום קלנסי, סביר להניח שרק מיעוט יזהה את מחבר ספרי המתח האמריקני הנודע; אך באותה מידה סביר להניח כי רוב הישראלים מכירים את הסרט "המרדף אחר אוקטובר האדום" בכיכובו המרתק של שון קונרי. אז למי שאינו יודע - טום קלנסי הוא המחבר של הספר הזה שבעקבותיו נוצר הסרט שעשרות מיליונים ברחבי העולם צפו בו - מרותקים מן העלילה הריאליסטית, המשחק המעולה והצילומים המרהיבים.
בניגוד לסופרים ששמם יצא לתהילה בעקבות ספר אחד או שניים, חשובים ומעניינים ככל שיהיו, טום קלנסי הוא ממש "תעשיה" של ספרי מתח נודעים כמו "סכנה ברורה ומיידית", "משחקים פטריוטיים", "חוב של כבוד" ו"צו נשיאותי", שחלקם אף הפכו לסרטים נודעים. פחות נודעת בעולם היא סידרת ספרי המתח הקרויה OP. CENTER שתורגמה לעברית תחת הכותרת "חדר מלחמה" ועד כה כללה 10 ספרים המספרים את עלילותיו המורכבות והמרתקות של "מרכז מבצעים" אמריקני, המתמחה בטקטיקות של ניהול משברים מדיניים וצבאיים.
הוגי הרעיון ויוצרי הסידרה המקורית, שאף הפכה למיני סדרה טלוויזיונית בארה"ב לפני כעשור, היו טום קלנסי וסטיב פיצ'ניק ששירת בצוותי מו"מ לשחרור בני ערובה ולפתרון משברים בינלאומיים (כדוגמת הצוות המוצג ב"חדר מלחמה") בראשות ד"ר הנרי קיסינג'ר ושרי חוץ אמריקנים אחרים. הוגי הרעיון לא היו אלה שכתבו את כל הסידרה. את הרעיון המקורי אימץ סופר צעיר בשם ג'ף רובין, אשר ברשותם של קלנסי ופיצ'ניק כתב את הספרים הבאים על-פי הרעיונות של יוצרי הסידרה.
והנה, כמו כל אופנה אמריקנית כעבור שנים אחדות, מגיע גם "חדר מלחמה" לישראל, הפעם כהפקה טלוויזיונית בערוץ 2 המציגה את יאיר לפיד כיוצר הסידרה, כותב סיפורי העלילה ומפיק-שותף. על-פי הראיונות בתקשורת ("7 לילות" של "ידיעות אחרונות", עיתון הבית של לפיד) ועל-פי הפרק הראשון בסידרה ברור כי הטקסטים וסיפורי המעשה שאובים מעלילות הקשורות בישראל. מן הטעם הזה ברור כי את סיפורי ההתרחשויות הדרמטיות כתב יאיר לפיד. אבל אליה וקוץ בה. על אף העובדה שלפיד לא המציא את הפטנט של "חדר המלחמה" הוא מוצג כהוגה הרעיון וכיוצרו. בשום מקום בסרט הראשון וגם לא בתצוגות הפרומו החושפות את הסידרה - לא מאוזכרת העובדה החשובה ש"חדר מלחמה" הוא פרי הגותם של אחרים.
יאיר לפיד חובב ספרי מתח ומעריץ את יצירותיו הבלשיות של הסופר האמריקני ריימונד צ'נדלר, אביו הרוחני של הבלש הקשוח בעל הלשון החדה פיליפ מארלו. לפיד אף שלח את ידו בכתיבת-מתח ובפרק מסויים בחייו אף ניסה לפתח קריירה ככותב תסריטים בממלכתו של המפיק הישראלי ארנון מילצ'ן. מכל הטעמים האלה ברור כי לפיד מכיר היטב את שמו ושפע יצירותיו של טום קלנסי, שחלק לא מבוטל מהן אף ראה אור בעברית בספריית "מעריב", ביתו העיתונאי הקודם של לפיד.
יאיר לפיד, כמו רבים וטובים אחרים, רוצה להיות מפורסם ורב תהילה. הפרסום, בעיני כל רודפי הפרסום, משמעותו הפצת שמנו הטוב בקרב הרבה מעריצים, בשאיפה האנושית שהציבור הרחב יחשוב עלינו טובות וכתוצאה מכך תצמח לנו טובה - כלכלית וחברתית.
אבל לפיד הצעיר אינו רוצה שפרסומו יבוא לו רק בתחום תכנית הראיונות הטלוויזיוניות שלו. הוא שואף להכרה ציבורית גם בזכות כשרון ספרותי-יצירתי.
יתכן כי באמת בורך לפיד הצעיר במתת אל וכשרון הכתיבה בא לו בירושה מאמו. אך אם כך הדבר חבל שלפיד היוצר לא טרח לציין את העובדה שאותה אי אפשר להסתיר, כי "חדר מלחמה" הינו פרי הגותו של אחר. אפילו לא טיפת כבוד אחת הייתה נגרעת מלפיד אילו טרח לציין שהרעיון המקורי שייך לטום קלנסי.
בספר "מסות" של הפילוסוף הצרפתי מישל דה-מונטיין כתב הוגה הדעות כי "הפרסום יש בו, במידת מה, משום מסירת חיינו ואריכות ימינו למשמרת בידי זולתנו". במלים פשוטות: כל עוד מדברים על אודותינו - אנו קיימים ובעלי משמעות. באירוניה המושחזת שלו ציטט מונטיין, בהקשר לתאוות הפרסום האנושית, משפט שהשמיע אחד מהוגי הדעות הקדמונים ביוון העתיקה: "התדע מדוע פלוני נראה בעיניך בעל שעור-קומה? משום שאתה, הצופה בו, לוקח בחשבון גם את גובה עקבי נעליו".
יאיר לפיד ביקש לעצמו תהילה וכנראה חשב כי התעלמות מתרומתו המקורית של טום קלנסי תגביה את שעור קומת עצמו "היצירתית" בעיני הציבור. חבל שכך נהג. עדיין לא מאוחר לתקן את המעוות ולהעניק את הקרדיט למי שהוא מגיע באמת.
