הרצוג, במועדון השתקנים ח"כ יצחק הרצוג הושבע כשר בממשלתו של אריאל שרון. המדובר באותו פעיל בכיר ממפלגת העבודה, ששמר כידוע על זכות השתיקה בפרשת עמותות ברק, וסיכל, למעשה, חקירת האמת וגיבוש הראיות נגד אהוד ברק לכדי כתב אישום.
לא הייתי מעלה זאת כאן, אלמלא הפרדוכס שנוצר: בתחילת 2003 פיטר שרון, בשידור חי, את ח"כ נעמי בלומנטל מתפקיד סגנית שר, בשל זאת ששמרה על זכות השתיקה. שרון הודיע זאת פומבית, ונימק זאת בהכרח לשתף פעולה עם המשטרה כדי להגיע לחקר האמת. היה זה בעיצומה של מערכת הבחירות, בתקופה שהתנהלה החקירה נגד אנשי הליכוד, בחשד לעבירות על חוקי הבחירות.
ניתנת האמת להאמר: כשהדיח שרון את בלומנטל מתפקידה, באמתלה ששמרה על זכות השתיקה, העלו דבריו גיחוך. הרי בנו-בשרו, עמרי שרון, שמר על זכות השתיקה בפרשת אננקס מחקרים (עמרי שבר שתיקתו רק לאחר שנבחר לחבר כנסת). עכשיו, כשהוא משלים למעשה עם מינויו של הרצוג - אומנם כמועמדה של מפלגת העבודה - לתפקיד שר, הוא מאשר למעשה. כי פיטורי בלומנטל היו טקטיקה. לא אסטרטגיה.
פישר, ברירת מחדל סטנלי פישר, יהודי-ציוני ואוהב ישראל, כלכלן בעל-שם עולמי, נבחר על-ידי שרון ונתניהו לכהונת נגיד בנק ישראל. עתה טעונה בחירתו אישור מליאת הממשלה, בכפוף לחוות דעתה של הוועדה למינויים בראשה עומד שופט בית המשפט העליון (בדימ.), גבריאל בך.
אין סוף שבחים הרעיפו שרון ונתניהו על פישר. הם מציגים את האיש כאדם המתאים ביותר לתפקיד, בעת הזו, ומבטיחים כי או-טו-טו הוא יקבל אזרחות ישראלית וייכנס לתפקיד. אלא שהאמת שונה: פישר אינו המועמד המועדף על השניים. הוא מהווה למעשה ברירת מחדל, לאחר ששרון ונתניהו לא הגיעו להסכמה על המועמד המתאים מהשוק המקומי.
מה כל כך קוסם בפישר, מנקודת ראותו של נתניהו? יודעי סוד מגלים, כי החלטת נתניהו לקדם מועמדותו של פישר לא היתה בשל סגולותיו הכלכליות, אלא במיוחד בשל כוחו/יכולתו לשמש "אבן שואבת" לזרימת כספים מצד גורמים בינלאומיים. לגישת נתניהו, זרימת כספים לשוק המקומי בהיקף של מיליארדי דולרים, שיגיעו, על-פי ההערכה, בזכות מינויו של פישר, היא שתוביל לצמיחה המיוחלת במשק המקומי; וצמיחה זו היא שתשתדרג את הצלחתו כשר האוצר, גם אם עלולה הצמרת הכלכלית-עסקית בישראל להצטייר, כלפי חוץ, ככזו שלא הצמיחה מתוכנה נגיד חדש, עד-כדי כך שנאלץ נתניהו לייבא את פישר.
יעקב פרי, דרך ללא מוצא יעקב פרי הביא על עצמו, ושלא בטובתו, אל דרך ללא מוצא. אחרי שנתן ידו להסתרת המידע מהציבור על המענק בסך 3 מיליון דולר שניתן לויקטור מדינה, כשזה האחרון פרש מתפקיד מנכ"ל בנק המזרחי (2004), ואחרי שהטעה גם את דירקטוריון בנק המזרחי, נראה עתה כי נגזר דינו לפרוש מתפקידו כיושב-ראש בנק המזרחי.
פרי, ראש השב"כ לשעבר, נקלט עם פרישתו מהשב"כ בתפקיד מנכ"ל סלקום. הוא הוביל את סלקום להצלחות כבירות, הרשומות גם עתה "על שמו". פרי ניהל את סלקום באופן מרשים והצליח להופכה לחברה המובילה בשוק הסלולר. סלקום, כידוע, אינה חברה ציבורית. אין עליה כמעט פיקוח, לבד מהפיקוח של הבעלים, ולבד מהפיקוח מצד הרגולטור - העוסק בעיקר בצד הטכנולוגי והמחירים הניגבים.
קשה להבין מה חשב לעצמו פרי, כשנתן ידו להסתרת המידע הרגיש, החשוב, המחוייב בדיווח מיידי במסגרת חובת הבנק לגילוי נאות. האם לא הבין כי בנק המזרחי, הרשום כחברה ציבורית בבורסה, נתון לפיקוח קפדני של שתי רשויות - המפקח על הבנקים ורשות ניירות ערך - העלולות לנקוט נגדו צעדים חריפים עד כדי הליך פלילי? אם ידע וציפצף, וקשה להניח שציפצף, הרי שקנה את בעיותיו החדשות במחיר מלא; אך אם לא הבין זאת, כפי שסבורים כמה אישים בכירים מאוד בבנק המזרחי, הרי שכשירותו לכהן בתפקיד יושב-ראש הבנק הרביעי במדינה, מוטלת בספק. ולזאת נדרש כנראה גם בעתיד הקרוב.
