אחת הטקטיקות, בה הצליחו הנאצים להוליך שישה מיליון יהודים למשרפות היא יצירת מציאות מדומה: Virtual reality.
הם הצליחו במצגי שווא לייצר בפני ההמונים היהודיים תחושה, כי הרכבות המוליכות לאושוויץ הן רכבות המוליכות "למזרח", למקום אחר, טוב יותר, מקום בו תהיה פרנסה לכולם, הרעב יהיה זיכרון רחוק, יהיה אוכל בשפע, המשפחות יישארו מאוחדות, ושנים של סבל בגטו יישארו מאחור. אפילו באוושויץ עצמה, לא ידעו היהודים, בני העם החכם והפיקח, כי הגיעו לסוף דרכם. רוב הנספים האמינו, שהתור בו הם ניצבים ערומים עם מגבת וסבון הוא תור למקלחת חמה וטובה. לאחר המסע הזוועתי ברכבות הצפופות.
ביום כיפור 1942 הגיעו מספר אנשים, עדים שברחו ממחנה ההשמדה טרבלינקה שהחל לפעול במלוא ה"קיטור". הם סיפרו בבתי הכנסת כי הנאצים התחילו "לתעש" את מעשה השמדת היהודים. אחד האנשים, יחיאל אייזנמן, ששרד את התופת והגיע לישראל, העיד כי עלה על הדוכן בבית הכנסת בגטו ורשה, והחל לספר למתפללים על הנעשה בטרבלינקה. התגובות היו מעניינות: קמו מהקהל אנשים, השתיקו אותו בכוח הזרוע. אייזנמן מספר, כי האדם היהודי חי בהכחשה, לא היה מוכשר להאמין, גם לאחר שנתיים וחצי של טרור נאצי בגיטאות, כי "הפתרון הסופי" משמעו השמדה פיסית מוחלטת של כל יהודי אירופה.
המנגנון שהקימו הנאצים, יודענראט, והמשטרה היהודית, תמך במציאות הוירטואלית הזאת. מנהיג יהודי זגלמביה ראש היודענראט, מונייק (משה) מרין, הכריז בפני עשרות אלפי יהודים שרוכזו באיצטדיון: "יצמחו לי שערות ירוקות על כף היד אם יאונה לכם רע יהודים, במזרח". הוא עודד את בני הקהילה לעלות לרכבות, עם נשיהם וטפם. ל"מזרח הגואל" - כלומר אושוויץ.
כל המנגנון היהודי, עיתונות, תרבות, תקשורת, היה מגוייס לצורך יצירת המציאות הוירטואלית מחד ומנגנון הכחשה מאידך. הופצו אפילו שירים יפהפיים המשבחים ומתארים את העקירה מזרחה כמסע תענוגות, אל עתיד ורוד. "מדגסקר" שיר שרבים מניצולי השואה מכירים, שיר תקווה ושלום שהופץ בעקבות שמועה, כי היהודים מובלים ל... מדגסקר, אי טרופי יפה החוקרים מאוחדים בדעה כי, כי ראשי ביודנראט ידעו את האמת, חלקם היו נבלים אמיתיים שניצלו את מעמדם לעשיית הון, וחלקם האמינו כי שיתוף פעולה עם הנאצים, יבטיח כי חלק גדול מהעם היהודי ישרוד במחיר של השמדת חלק קטן, למשל: זקנים, וחולים.
"ההינתקות" מציאות מדומה תהליך אוסלו, כלל בתוכו יצירת מציאות מדומה. המחבלים שהובאו מטוניס, הוצגו כ"שוטרים" שיפעלו נגד החמאס, בלי בג"צ ובלי בצלם. יאסר ערפאת, טרוריסט ורוצח, הוצג בתקשורת כחרצוף חביב, סנטה קלאוס כזה.
הקזינו ביריחו סיפק פרנסה בשפע לרבים במערכת השלטונית, ורבים במערכת השלטונית העדיפו לעצום עיניים כל זמן שהמיליונים זורמים לכיסם המבקרים את המדיניות המטומטמת הזו, מוצגים כ"הזויים" או "משיחיים". פרופלורים. את הרוגי האוטובוסים המתפוצצים הציגו כ-כן "קורבנות שלום" מנגנון המציאות המדומה הופעל בהצלחה על-ידי מנהיגי הרשות מחד, ועל-ידי כהני שלום במערכת הפוליטית תרבותית בישראל.
משפרצה מלחמת אוסלו היא הוצגה בתחילה כ"עימות בעצימות נמוכה" ובהמשך כ"קונפליקט" אפילו אקט פריצת המלחמה, היה כרוך בהצגה תקשורתית מדהימה, הצגת מותו של הילד מוחמד א-דורה כיום מאמינים כי הילד נרצח על-ידי "שוטרים" פלשתינים אבל מה זה משנה כבר...
דומה שעניין מציאות המדומה - ה"אי היווני", השתלט על חיינו. פרשת ה"אי היווני", היא רק סימפטום, למערבולת המעוותת, והמעשיות הדמיוניות האופפות אותנו ומוצגות כמעשים נאותים ורגילים של יומיום.
האקט, המוצג כהינתקות, הוא תוצר חדש של מציאות מדומה, Virtual reality. אני מאד חושש, כי מעשה ההינתקות הכרוך ביצירת מציאות מדומה אינו אלא טעות נוספת בסדרת הטעויות המלוות את העם היהודי בשישים השנה האחרונות.
רפליקת ה"שוטרים" הפלשתינים שרק בשבוע שעבר היו טרוריסטים במישרה מלאה, הניצבים על הטנדרים המצוחצחים שלהם, ו"שומרים" על שדרות מפני קסמים חשודה בעיני כהצגה, משהו זמני שמצטלם יפה בתקשורת - Virtual reality.
כמובן, שאם במהלך כתיבת שורות אלה ייפלו כמה "קסאמים" או פצמר"ים בנגב הם יוצגו בתקשורת כתאונה, קרי לילה של מחבל, סליחה טעות... oops. וכמו שהוצגו אנשיו של מרדכי אנילביץ לפני שישים ומשהו שנה בתקשורת המגויסת של הממסד היודנראטי בגטו ורשה - כבריונים ופושעים, פורקי עול, טרוריסטים ורוצחים... כך מוצגים המתנחלים.
מעשיות סבתא המתארות את "אלימות המתנחלים", עדויות מצולמות המתארות מציאות של גרירת ילדות בנות עשרה הנצמדות לקרקע, כמציאות וירטואלית בה דווקא הילדות הן אלימות.
סערות מוסריות של "אנשי רוח" שמאלניים המתירות את דמם של המתנחלים מציאות ווירטואלית, המציגה כפורעי חוק אזרחים המפגינים עם ידיים שלובות מאחוריהם, ניצבים בשקט מול שוטרים
מטורפי מבט. תכניות סטירה אנטישמיות המציגות מתנחלים ומתנחלות כמפגרים/מפגרות.
המציאות, בה חאלד משעל, מנהיג החמאס, מכריז כי השקט היחסי הוא - "מנוחת הלוחם", מעין פסק זמן להתארגנות לשם המשך הלחימה, היא אמיתית.
המציאות בה אומר אבו מאזן, אומן התעמולה, שעשה את תוארו האקדמי מהכחשת השואה כי, זהו פסק זמן בדרך להגשמת מורשת ערפאת - היא אמיתית.
המציאות בה הצטיידות הצבא הפלשתיני המוצב מולנו ברצועת עזה תהיה נוחה יותר עקב ההינתקות - היא אמיתית.
המציאות בה התעמולה, וחינוך מאות אלפי פלשתינים צעירים להשמדת ישראל - היא אמיתית.
המציאות בה כל מעשה ההינתקות, אינו אלא אקט המוביל לשלום ולביטחון, חשודה בעיני כמציאות וירטואלית.
והחשש העיקרי שלי הוא, שכמו החרצוף הערפאתי הוירטואלי, שזכה בפרס נובל לשלום, בעוד אנשיו מכינים לנו מערכת טרור שארכה ארבע שנים תמימות, כך הג'נטלמן, המחויט, הד"ר להכחשת השואה - אבו מאזן מכין לנו שואה קטנה נוספת.
