60 שנה אחרי אושוויץ העולם עודנו מלא רוע ורשע. הוא מלא שנאה. הוא עמוס רכבות. יש בו מלאי עצום גז הציקלון. במרתפיו תחובים, מוסתרים ומוגנים היטב, אמצעי השמדה המוניים. תשתיתו של השטן איתנה.
מאז שואת היהודים, השואה, התחוללו בעולם שואות נוספות, אבל המושג הזה, היחיד, היחידאי, ה'חד-פעמי' כביכול, כבר היה תפוס: היהודים איישו אותו. אוכלוסיות שלמות נטבחו ונכחדו בעשורים האחרונים. העולם לא שתק, אבל הוא רק צקצק והמשיך בשלו. עולם כמנהגו נהג. עולם כמנהיגיו. פה ושם רשתות השידור הגדולות צילמו פיסות תלושות-הקשר שלו, חלקים מפוזרים על-פני יבשות מפאזל רצח עם נוסף. עטוף באדישות ובניכור, נמנם העולם השבע. זעקות התחינה הנישאת של תושבי העולם הרעב לא החרידו את מנוחתו.
60 שנה אחרי אושוויץ מתחדדת שאלת עצם ההיתכנות של הישנות השואה. יש מי שעבורם השאלה הזו מופרכת מעיקרה. יש מי שהם אדישים כלפיה. יש מי שאינם מבינים אותה כלל ועיקר. אבל יש מי שעבורם עצם השאלה הזו היא ביטוי לאפשרות הישנותה, חלילה, גם בימינו.
60 שנה לאחר אושוויץ מבקרים בה נכדי הניצולים, אולי אף ניניהם. הם רואים במו עיניהם הפעורות לאימה את אשר עוללו אנשים לזולתם. שם, בגיא ההריגה, מבועתים ומצומררים מההספק השטני, הלא-ייאמן-כי-ייתכן, של תעשיית הרצח, הם נשבעים לזכור עד דור עשירי - לזכור ודבר לא לשכוח. לזכור ולעולם לא לסלוח. האם תעמוד להם, ולעולם, שבועתם?
60 שנה אחרי אושוויץ השואה הולכת ומתרחקת. האם, כשיילכו לעולמם אחרוני הניצולים, היא תתאדה ותימוג בערפל ההכחשה, או, חלילה, השכחה? האם היא תיהפך למשל? לעלילת דם של יהודים שבדו לעצמם ביוגרפיה של היותם נרדפים כדי לעורר את חמלת הגויים עליהם או, אולי, לקושש את רחמיהם?
60 שנה אחרי אושוויץ הולכת האנטישמיות וגוברת. מעולם היא לא קמלה. עכשיו היא עולה כפורחת. ריח המוות נישא באוויר. הריח הפראי, המשכר, המסמם של פרחי הרוע משתלט על הנחיריים. לא די בשישים שנה כדי לפוגג אותו.
