בספרו החדש "שופט בחברה דמוקרטית" שב נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, ומתייחס לרעיון "מדינת כל אזרחיה" וחוזר על אבחנה שעשה בבג"ץ בעניינו של ח"כ עזמי בשארה, לפיה רעיון זה כשר כל עוד מטרתו להביא לשוויון בין אזרחי המדינה, אולם לא כאשר מטרתו לבטל את הזהות היהודית של המדינה.
בטקס השבעת שופטים חדשים שהתקיים בבית נשיא המדינה לפני מספר חודשים, אף הביע נשיא בית המשפט העליון תמיכה ברעיון זה: "… אמת, ישראל היא מדינה יהודית, אך אין ביהדותה זו כדי לשלול את אופיה כמדינת כל אזרחיה…", כך אמר.
הרעיון של "מדינת כל אזרחיה" מבית מדרשו של ח"כ עזאמי בשארה, מהווה בסיס להשקפתם של חוגים פוסט-ציוניים, המבקשים "לנרמל" את מדינת ישראל ללא כל זיקה ליהדות, לתנועה הציונית ולערכים שהביאונו עד הלום. על-פי רעיון זה, על ישראל להפוך למדינה ככל העמים ולקבל זהות משותפת לכל לאומיה ולאו דווקא בית לאומי לעם היהודי, או כפי שהגדיר זאת בשעתו הנשיא לנדוי: "שאיפה לשוויון עד כדי התאבדות".
מדובר בזרם אינטלקטואלי שולי אך לא מבוטל באקדמיה, בהיסטוריה, בסוציולוגיה, במשפט וגם בשולי הפוליטיקה, הכופר ביסודות הבסיסיים של קיומינו כאן והמבקש לבטל למעשה את מגילת העצמאות ולטשטש ככל הניתן כל סממן יהודי בכל הנוגע לפני הממלכתיות הישראלית.
רעיון זה אומץ בצורה מתונה יותר על-ידי מרצ, אשר ביקשה, לפני מספר שנים, להגיש הצעת חוק אשר תתקן את חוקי היסוד באופן שבו מדינת ישראל תהפוך ממדינה יהודית ודמוקרטית "למדינה יהודית ודמוקרטית של כל אזרחיה". הצעת החוק נתקעה בכנסת לנוכח ההתנגדות הגורפת לשינוי המבוקש ואין כל סיכוי שהיא תתקבל בעתיד הנראה לעין.
אין בקרב הציבור קופצים רבים לאידיאולוגיה של "מדינת כל אזרחיה" ועם כל הסימפטיה למאבקו של המיעוט הערבי לשוויון זכויות מלא, אין ביכולתה של מדינת ישראל לספק פתרון לזהות הלאומית של מיעוט זה, הרואה עצמו כערבי פלשתיני על-כל הדילמות והטרגדיות הגלומות בכך, כפי שהגדיר בשעתו ח"כ המנוח, סיף א-דין: "עמי נלחם בארצי".
גם הנשיא ברק עצמו, בפסק הדין אשר התיר את ריצתו של עזמי בשארה לכנסת, רק לפני חודשים מספר, כתב על בשארה: "גישתו באשר להיות מדינת ישראל "מדינת כל אזרחיה" מתקרבת באופן מסוכן לאפשרות השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית".
בדבריו בבית הנשיא, נטש השופט ברק, בכל הכבוד, את כס השופט ונכנס לשדה המוקשים הפוליטי והאידיאולוגי. אין מדובר בויכוח נוסף על "האקטיביזם השיפוטי" המקובל אצל אהרן ברק אלא התבטאות בנושא המצוי בלב המחלוקת הפוליטית גם אליבא הפרשנות הצרה שניתנה לו על-ידי הנשיא, בפסקי דינו.
מזה כעשור לפחות מאז חוקקו חוקי היסוד בשנת 1992 והתחוללה המהפכה החוקתית על-פי השקפת נשיא בית המשפט העליון, החלו בית המשפט העליון והעומד בראשו לעסוק בשאלות פוליטיות ואידיאולוגיות מובהקות אשר מקומן איננו בבית המשפט כלל.
בית המשפט החל מוליך בתוקף רעיונות ליברליים כמו הפרדת הדת מהמדינה על-פי המודל האמריקני ואפילו "מדינת כל אזרחיה", במובנה הצר, תוך שאיפה להביא לחברה נורמלית ונאורה יותר.
אין בציבור הישראלי כל סיכוי לקבלת רעיונות אלה, המנוגדים למגילת העצמאות, המהווה קונצנזוס מינימלי אחרון בקרב הציבור במדינת ישראל, בזמן הנראה לעין. לא הפרדה מוחלטת של הדת והמדינה, על-פי הדגם האמריקני, ולא הנגזר ממנה - הרעיון של "מדינת כל אזרחיה".
אין כל סיכוי כי הציבור ישנה עמדותיו האידיאולוגיות בנושאים אלה בזמן הנראה לעין ורוב עצום של חברי הכנסת מתנגד לרעיונות אלה. אכן ההיסטוריה היהודית והציונות כתנועת השחרור של העם היהודי הינה תופעה ייחודית שאין לה אח ורע בקרב העמים ואיננה "נורמלית" ואין אפשרות ליפות ייחוד זה באמצעות קוסמטיקה ליברלית, גם לא בשם הרעיון הנשגב של "השוויון".
הניסיון לקדם רעיונות אלה באמצעות המערכת המשפטית, קרי - בית המשפט העליון והעומד בראשו, הינו ציר עוקף דמוקרטיה ומנוגד באופן גמור לרצון העם. דומה כי נשיא בית המשפט העליון סבור, כי קיימים חלקים ליברליים בציבור הבשלים לאימוץ רעיונות אלו.
גם אם נכונה הערכה זו, עדיין מדובר במיעוט, אומנם קולני, בעל השפעה, מתוקשר, מבוסס כלכלית, אך עדיין מיעוט מובהק. רוב הציבור דוחה בשתי ידיים את הרעיון של מדינת כל אזרחיה בכל הקשר שהוא, ואסור שבית המשפט דווקא יהיה זה שיתפס כמי שמנסה להכשיר רעיון זה במישור הציבורי.
________________ הכותב הוא עורך דין וחבר הוועד המרכזי בלשכת עורכי הדין.