בתקופה זו ממש, בעת שמרבית אוכלוסיית מדינת ישראל מקיימת שירות צבאי חובה או מילואים בצה"ל, נעלם מעיני חברי הכנסת, חברי הרשות המחוקקת בישראל, דבר קיומו של הדין המשמעתי בצה"ל.
הוראות דין אלה מעוגנות בחוק השיפוט הצבאי אשר נכנס לתוקפו עוד בשנת 1955, ודיו ברור כי איננו מתאים לתקופה בה חקוק חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. כך למשל, על בסיס הוראות הדין הנוכחיות קיימת סמכות למפקד בצה"ל לשלול חרותו של פקודו למשך תקופת זמן של 28 ימים בדרך של הטלת עונש מחבוש, דהיינו כליאה במתקן צבאי, אך ובלבד משום שפקודו נמנע מלקיים באופן מלא פקודה מנהלית אשר הושתה כלפיו, כגון סידור לא יאה של מיטתו ו/או ניקוי חדר האוכל וכדומה.
חמור מכך, הליך שפיטתו של החייל עונה להגדרה כביכול של "משפט", בעוד שהלכה למעשה זכויותיו של החייל, בתוך ההליך המשמעתי, אינן עולות אף כדי זכויות המוקנות בהליך של שימוע מנהלי. כך לדוגמא, רשאי קצין השיפוט, להגיש בעצמו את טופס התלונה ולהוות את המתלונן, התובע והשופט באותו הליך ממש, בעת שלחייל הנאשם אין כל זכות לקבל הגנה משפטית או ייצוג על-ידי עו"ד. כך למשל, קצין השיפוט, אשר איננו בעל השכלה או ידע משפטי, ושאיננו כפוף כלל לדיני הראיות, יכול שישפוט בדרך הנראית לו הטובה ביותר תוך ביסוס הרשעתו באופן שרירותי מבלי שתהיינה קיימות אף לא ראיות לכאורה כנגד החייל הנאשם.
זאת ועוד, הפסק המשמעתי אשר גוזר את עונש המחבוש הסטנדרטי איננו נתון כלל לביקורת שיפוטית או לפיקוח של ממש מאת כל גורם שיפוטי צבאי, חרף העובדה כי המדובר על שלילת חירותו של חייל צה"ל לתקופה כה מרובה של עד 28 ימים. יוצא, אפוא, כי הליך הדין המשמעתי כאמור לעיל איננו משמש אלא כפתח להתנכלות והתעללות של ממש בחיילי צה"ל מצד מפקדיהם השונים, ובמקרים שונים, אף מתוך שיקולים זרים ואישיים, לכשאלו אינם כפופים אף לא ליסוד אחד שמן עקרונות הצדק המשמעתי ככלל ועקרונות הצדק הטבעי בפרט.
כהמשלה לכך, יתכן אף מצב דברים שבו יורשע חייל וישלח למחבוש צבאי רק משום שהגיעה לרשות קצין השיפוט שמועה כל שהיא בדבר התנהגות בלתי תקינה ו/או התרשלות בביצוע פקודה מנהלית מצד החייל, והכל במסגרת סמכותו החוקית של קצין השיפוט. קשים הדברים עוד יותר לכשמדובר על חיילי מילואים, שבעבורם תקופת המחבוש הצבאי משתרעת על פרק זמן אזרחי, ומשכך, ריצוי עונשם כמוהו כריצוי מאסר אזרחי לכל דבר ועניין במתקן כליאה צבאי.
ויאוזכר, כי אין המדובר על שפיטה תוך כדי מצב מלחמה (ששם גם כך קיים דין עצמי למפקדי צה"ל), כי אם סמכות שפיטה השרירה במצב שיגרה וקשורה עם פקודות מנהליות גרידא דווקא ולא עם פקודת לחימה כל שהן. שרירותיות זו הקיימת בגדרו של הדין המשמעתי קיבלה ביטויה במסגרת פסיקתו האחרונה של בג"צ בעניין החייל יוסף פילנט, שעל פי ההלכה שנקבעה בתוכנה, הושתה וקיימת מעתה ואילך חובת הנמקה לקצין שיפוט לפרט את היסודות הקשורים עם הרשעתו, כמו גם, נקבעה חובתו של קצין השיפוט לקיים ממצאים עובדתיים משל עצמו, ואין לרשותו להסתמך על חומר חקירה כזה או אחר מבלי להעמיק בו בפני החייל הנאשם.
בשולי הדברים אף עוגנה זכותו של חייל נאשם להיוועץ עם עורך דין בטרם קיום משפטו. אולם, לדאבוני, משימת הזנת עקרונות הצדק אל תוך מערכת הדין המשמעתי בצה"ל טרם הושלמה, וזו רובצת על כתפו של הגוף המחוקק, שעליו יהא לשנות את מצב הדברים הקיים באמצעות ובדרך של תיקון חקיקה בלבד. כך ראוי שהמחוקק יפעל ויקדם תיקון חקיקתי לשם מתן מעמד נורמטיבי לחירותם של חיילי ולוחמי צה"ל, שכל "חטאם" נעוץ ברצונם להתנדב ולשרת את המולדת. בתקוותי כי המחוקק יקדים ויעשה כן.
__________
הכותב הינו לוחם חי"ר במילואים, פרקליטו של החייל יוסף פילנט בבג"צ 266/05
