ישנם ימים בחורף שיורד בהם גשם בישראל. בדרך כלל בצפון הארץ יורד יותר גשם מאשר בדרומה. בהרי הגליל כמות המשקעים השנתית מגיעה ל-800 מ"מ גשם בשנה, בהרי הנגב יורדים כ-50 עד 100 מ"מ גשם בשנה, זה הכול.
בקיץ חם בארץ הזאת, ישנם כמה ימים בהם חם מאד אפילו. בחורף קר יותר, לפעמים קר מאד, זה הכול. כולנו מכירים את העובדות האלה כבר הרבה שנים, ואין בהם שינוי של ממש משנה לשנה ואין בהם שינוי משמעותי מיום ליום. לפעמים קצת קר לפעמים קצת פחות, לפעמים חם ולעיתים חם יותר. מה פה הסיפור הגדול? הרי כולם יודעים זאת, ואם לא אז מציצים רגע החוצה ותיכף מגלים.
אם חם או קר אם מעונן קצת או בהיר, הכול מאד פשוט, מאד ניכר בעין או בלחיים.
כל זה היה נכון עד שנכנסנו כולנו לעידן הטלוויזיה והערוצים.
לטלוויזיה חוקים משלה. הטלוויזיה היא מן חיה מוזרה שכזאת שמאד מאד לא אוהבת שיושבים אנשים בביתם סתם כך, חסרי מעש, לא מביטים בה, לא ממש כורעים בפני להטיה, נאלמים מהופנטים מכשפיה, ולכן היא מעקלת אותנו אל עולמות וירטואלים הזויים, מגוחכים שכאלה, ספוגי טיפשות. ואנו? אנו בחולשותינו, נשבים ומתרצים לטמטום.
"יללה אבא, תראה איזה מזג אוויר דני מביא לנו מחר, תהיה סערה נוראה... בררר... שלג בצפון, ברקים ורעמים בדרום... שיטפונות במדבר... יללה אבא, מתקרבת אלינו מפה סינופטית נוראה מגרוזיה... בוא תראה את הטמפרטורות החזויות בכפר גלעדי... מ-12 מעלות בלילה עד 22 מעלות במהלך היום... יבללי, קצת קשה לי להאמין!!" עייף אני נסחף איתו אל עין הסערה.
"זה מדהים!! אבא, הם שמים מצלמה על הגג של הבניין ברמת-גן והם מעבירים בשידור חי את טיפות הגשם שיורדות עכשיו... הי, הנה תראה טיפה שירדה... ואהו... איזה גודל!! הנה עוד אחת... ענקית!! אלוהים ישמור!! תסכל על זאת... כולה מלאה מים!!!"
טרם הספקנו להירגע מהשידור הישיר של טיפות הגשם המטפטפות על החלון וכבר נכנסת לאולפן כרוח סערה, מדינת ישראל כולה עוטה שמלה תלת מימד נוראה שכזאת ועריה והרהריה מבליטין נקודות חן שבה. ומעליה מקפץ ומרקד דני שובבני שלנו. "כאן בצפת ירד עוד גשם, ושם על הכרמל סופה כלואה, וכאן למטה באילת, שמש תפזז לה, ובמצפה רמון?? ... (חיוך מתוק) חכו, המתינו לשבת".
והעם בציון, יושב בחדריו נאלם ומתפעל. עיניים כלות הוא תולה במראות, בקולות... בגיצים, בניצוצות, ולא ידע נפשו מרוב כבוד ויראה: הנה אל מול עיניו, קם לו יהודי משלנו, איש עברי, רב מזג, ורב של תחזית, ממטיר רעמים, בורק ברקים וסוער סערים ותזזית על היום שיפציע מחר.
ומחר? מחר פשוט כלום. כרגיל, עולה לו היום החדש. בחורף לפעמים יורד קצת גשם ואחר-כך מתבהר ושמש חמימה תפציע, בקיץ? כרגיל, קצת חם וקצת לח ובערב קריר ונעים - זה הכול.
זה כל מה שיש בחיים באמת.
אבל לנו זה לא משנה. אנחנו נמשכים, נכנעים כמגנט אל פלאי עולם דמיוני קסום שאיננו.
אולי היה קיים פעם אי אז, אלפי שנים, סביב מדורות עשנות, יער אפל, לילות רווי קסם וכישוף. האיש הגדול ההוא עם הנוצות על הראש 'היודע כל' - קראנו לו אז. קולות תופי הטימטם ברקע, חרב סגולה בוהקת בחשיכה, עולה מנתצת תיבת האוצר נעלם, חושפת מטמונים אי שם במרתפים אפלים. עשן סגלגל מעלה צפונות כמוסות, אדים עולים מבור להט כבוי, "מחר..." לוחש השרף אל אפילת לילה גווע, "מחר, אחים יקרים, על הרי הגולן ממטרים... פזורים... ואולי שלג... ואפשר שבכלל לא..."
ושקט גדול משתרר בבית ואימה. וקצת פרסומות, ומישהו נרדם על הספה. אבל מיד מהרטה ויעל וצביקה נקראים לחקירת "השגריר" במרתפים של השב"כ. ושוב אימה ועלטה, האשמות ומריבות וחרדה.
אללי, אולי אפשר לרדת ולחזור לאדמה. אל עולמינו המשמים, קצת 'כאן-עכשיו' בבקשה.
אל כוס אחת חמה של תה, שתי עוגיות חמאה, גבינה, קמצוץ בצל, צלוחית זיתים, ומישהו נכנס, ו'יללה בסדר שים תקליט של 'פגי לי' וככה מה? ומה חדש? ומה נשמע?... רטוב בחוץ? ירד קצת גשם, לא נורא.'