פעמי משיח?
פעמוני השלום מצלצלים?
יונה עם עלה של זית?
אולי, רק אל נכה עצמנו בסנוורים.
שינאה לא נמחקת ביום, הסתה לא נעלמת בין רגע, וגם יחס של זלזול ופטרונות לא נמחק כהרף עין.
סכסוך ארוך ועקוב מדם לא נפתר בוועידה מרובת חליפות ועניבות, האש ורצונות הנקם לא דועכים תחת כדורי העטים החותמים על הסכמים ובריתות.
הפתרון נמצא בלבו ובראשו של כל אחד מאתנו, בהבנה ובהטמעה שהפתרון אפשרי, שמחירו רב - אך גם בהבנה ששאר האלטרנטיבות - יקרות הרבה יותר.
אז מה אם כך תפקיד המנהיגים?, ועד כמה חשוב מה אומר מחמוד א'זהר, או מה אמר השייך יאסין (היה).
המנהיגים, כשמם, הם אלה הצועדים לפני המחנה, ולכן הם שאמורים להוביל את עמם לשינוי דרך, לשינוי כיוון, אשר תחילתו בהשלמה עם קיומו של היריב, והמשכו בנכונות להתפייסות ולפשרה.
מכאן שנכונות ההנהגה ללכת לכיוון של הסדר, איננה תנאי מספיק לתחילתו של כזה תהליך, אך היא תנאי הכרחי.
המילים של מחמוד א'זהר, מהבודדים שנותרו בהנהגת החמאס ברצועה, על טילים נוספים שיפלו על שדרות, חייבים להתפרש על ידינו כברית חיים אישית בין מחמוד א'זהר יקרינו, ובין העיר שדרות ויישובי הדרום.
עין תחת עין
שן תחת שן
ולא צריך לחכות שמשהו ייפגע. מספיק שילמה העיר הזאת, מספיק שילמו תושבי גוש קטיף. לא עוד.
ואת ההודנה שישמור החמאס לעצמו, מי כמונו יודע כבר, את מה שאריאל שרון ראש הממשלה, ידע הרבה לפנינו, שלא מדברים במילים עם מחבלים, טרם הניחו את נשקם, ומסתבר מדבריו של א'זהר הזה, שהוא עדיין לא הניח.
