הרוחות המנשבות בכפר ח'ימדאן (שם בדוי), הינן רוחות של זעף השורר בין בני הכפר, והקור השורר בחוץ אינו עז יותר מהקור השורר בלבבות.
מזה שלוש שנים שוררת בכפר אווירת מתח ונכאים, הקשורה במעגל דמים, שנפתח ברגע טראגי אחד, אך כמו כל מעגל, אין לו סוף נראה לעין.
יום אחד, הסתכסכו פ. ואחייניו, בני אחותו, על עניין של מה בכך. הזעם גבר, הדם עלה לראש, מילים קשות נאמרו, סכין נשלפה, והדוד צנח מתבוסס בדמו. האחיינים נמלטו על נפשם, ועובר אורח פינה את הפגוע, שבינתיים נפטר, לבית החולים הקרוב. לא חלפו דקות רבות, והדבר נודע לבני הכפר.
לפתע, באחת, נוצרו שני מחנות ניצים. בני דודים, קרובי משפחה, שגדלו יחד, ששיחקו יחד באותן חצרות, שביקרו זה אצל זה בחגים ובימים טובים, שרקדו זה בחתונתו של זה - לפתע הפכו לאויבים.
צעירים חמומי מוח, הוציאו כלי נשק רבים ממקום מחבוא והתרוצצו בכפר כאחוזי תזזית כשהם יורים לכל עבר, וכלפי כל אדם שזוהה בעיניהם כיריב.
קמה מהומה גדולה. מהיריות שנורו נפגעו אנשים, בתים הועלו באש. משפחות רבות, על נשיהן וטפן, נאלצו לברוח על נפשן מהבתים הבוערים. משפחות אחרות הסתגרו במקלטים מחשש לחייהם.
לאחר זמן רב נרגעו הרוחות. הפוגעים בפ. נתפסו. הנאשם בהריגה נשלח לכלא. נעשו נסיונות פיוס בין המחנות, שולמו פיצויים ואף נערך טכס סולחה מרשים.
אולם, מסתבר, שתחת פני השטח עדיין בוערות גחלים מלחשות, וכי סכנת התפרצות עדיין מאיימת. כולם שקטים, אך זהו שקט מאיים. אין איש פוצה פה, אבל גברים רבים חרדים לחייהם. הם חשים כאילו מטלית אדומה קשורה למצחם, כמו נאלצו לקחת חלק במשחק ה"רולטה הרוסית" כנגד רצונם, ובעל כורחם. איש אינו יודע, בליבו של מי תפגע המאכלת, או את ראשו של מי מהם יפלח הכדור. והם שומעים את שעון הזמן מתקתק...
מעגל הדמים מבוסס על מנהג עתיק יומין הנקרא "נקמת דם". מעגל כזה נוצר עקב פגיעה באחד מבני השבט או החמולה, על-ידי אדם אחר, משבט אחר, או בן אותו שבט ובאותו כפר, השייך לענף אחר של המשפחה. הענף המשפחתי הוא ענף המבוסס על קשר דם של אחים ובנים מצד האב, כלומר, שני בני דודים הקשורים זה לזה דרך אח ואחות, לא שייכים לאותו ענף.
בעבר הרחוק, כשלא היה שלטון מרכזי חזק בארץ, וכל שבט נאלץ להגן על עצמו, נוצר מעין איום הדדי שהגן על אנשי הכפר מפני מתנכלים. לכל אדם היה ערך משלו עבור בני השבט. גברים צעירים נלקחו בחשבון כלוחמים וכמפרנסים, ופגיעה בגבר כזה, היתה מחלישה את השבט שנפגע.
גם אם גבר נהרג בטעות, לא היתה דרך בפני השבט הנפגע אלא ליצור איזון כוחות, על-ידי פגיעה מכוונת בגבר אחר, המחובר בקשר דם לנצר הענף הפוגע. הקבוצות השבטיות אחראיות בפני כל פרט לביטחונו ולרווחתו, ומאידך, כל פרט אחראי למעשיו של כל פרט אחר בקבוצה, וחל עליו דין מעשה בן קבוצתו.
"אדם יודע שאם יסתכסך עם זולתו, הריהו מסתכסך עם קבוצתו של הלז, וכל מי שמנצח בקרב יחיד, הופך להיות מטרה למעשה נקם. מצד שני - כל חבר בקבוצה יודע, שהוא אחראי למעשי כל חבר אחר בקבוצה, והוא עצמו יכול להיעשות מטרה על מעשה שגרם חבר כלשהו בקבוצתו" (פיליפ קארל זלצמן, במבוא לספר "נקמת דם", של יוסף גינת).
אולם, על-פי הנוהג ניתן לעשות טקס סולחה ובו מוחלט על תשלום סכום מקובל של פיצויים המסלק את איום נקמת הדם מפני הקבוצה המאויימת.
אם-כך, מה קורה בכפר ח'ימדאן? מסתבר, כי צעירים רבים, אינם מקבלים את מרות הזקנים, והם מתרגמים בצורה מעוותת את המנהג, שמטרתו היתה דווקא למנוע פגיעות זדוניות של קבוצה אחת בשנייה.
ומשום מה, דווקא המנהיגים החדשים, המשכילים, יוצרים מצב שבו במקום להרגיע את הרוחות, ולהשפיע לטובה על הצעירים חמומי המוח, לבל יקחו את החוק לידיהם, ולבל יירעו את המצב, הם אלה המעודדים "נקמות דם" ללא אבחנה, מתוך ציניות, או אינטרסים אישיים, או מתוך אמונה מעוותת שכבודם יעלה. הם דוחקים בצעירים הנמהרים, להתעלם מהחלטות וועדת הסולחה, ושולחים אותם להמשיך ולהשתולל ולתכנן רציחות נוספות.
עלי (שם בדוי) שסיפר לי את סיפורו, נראה מתוח מאוד. הוא ישב ועשן סיגריה בעצבנות. הבעת פניו מתוחה ומיוסרת, והמצוקה נשמעה בקולו: "את מבינה מה קורה? אני שייך לקבוצה המאויימת. ניסינו לפייס את הענף הנפגע. אלה קרובי משפחה, בני דודים שלי. אבל הם לא רגועים. הם קיבלו כסף רב, וגם פגעו בנו. ובכל זאת, אני רואה אנשים צעירים מאוד, בני עשרה, שמסתובבים בכפר עם כלי נשק בידיהם ומנפנפים בו בגאווה. ברור לי שאני מטרה... אני פוחד להתקרב לכפר. אני תמיד מברר בטלפון הנייד אם יש שקט במקום, ואני חוזר לכפר כל פעם בדרך אחרת. אבל, קשה לי, ולרבים אחרים כמוני. נמאס לנו מכל המנהגים האלה. נמאס!!! אני רוצה לחיות!!!"
"את יודעת", הוסיף לאחר שתיקה ממושכת, "כשהייתי נער, הייתי מושפע מה"שטויות" האלה. כמעט הרגתי איזה בחור שהראה חיבה לבת דודה שלי. איכשהו נעצרתי בזמן, ואין יום שבו איני מודה לאלוהים שעצר בעדי. כי אותו בחור הוא בחור נפלא, וכעת אנחנו חברים טובים, ולא היתה לו כוונה רעה. הוא ממש בחור טוב. אבל עד שהמנהגים האלה לא ייעלמו לחלוטין, אני לא יודע מה יהיה... אני פוחד..." עלי השתתק והדליק סיגריה נוספת. מבטו נדד למרחקים.
כפר ח'ימדאן הוא במרחק של כשעה נסיעה מביתי, אך במרחק שנות אור מחיי היומיומיים. שמעתי על מנהג "נקמת הדם", אך רציתי להאמין כי הוא כבר נכחד. חשבתי כי נמצאה דרך מקובלת ותרבותית יותר לשיכוך מתחים בין פלגים חברתיים שונים. האמנתי כי החוק האוסר על המנהג של נקמת דם, תקף במדינה. מסתבר שטעיתי.
סיפורו של עלי נחת עליי כרעם ביום בהיר וזעזע אותי מאוד. אני רוצה לעזור לו, אך איני יודעת איך. אני עומדת כמוהו, חסרת אונים, מול מנהג שנעלם מהיהדות כבר מאות רבות בשנים, ואיני יודעת מה לומר לו.
לכן, אני מסיימת את כתבתי זו בפנייה לאנשי הכפר הזה וכפרים נוספים: "אנא, הניחו לאנשיכם להירגע. הניחו לאחיכם לחיות. אל תיקחו את החוק לידיים, ואל תמשיכו עם המנהג הנפסד הזה". רק זה שנתן לנו חיים, זכותו להינקם ולקחת חיים. זה שנתן הוא זה שייקח. וכמו הברכה היהודית הנאמרת על קבר המת, אני אומרת לכם את המשפט בשינוי קל: "אללה נתן, אללה ייקח - יהי שם אללה מבורך".
