כמו בכל מועדון מקצועי, יש עניין רב בקרב מקצועני התקשורת הישראלים מה מתרחש אצל אותם מקצוענים מעבר למתרס. ישנם ארגונים שהתמחותם בנאמר מעבר למתרס, בערבית, מה משודר, מה מוקרן, מה זוכה להתייחסות ומה מוצנע עד שנעלם. כידוע, כל דבר שאיננו בתקשורת לא קיים, וכל מי שהתקשורת איננה אוהבת, מנסה להתיישר איתה למען תיתן לו את אהבתה. לפחות כך הדבר אצלנו, וראו כיצד היה בוגי ליקיר התקשורת.
ביום שלישי השתוממו אנשי התקשורת הישראלים עד מאוד: הכיצד זה
שפסטיבל אופירה ("שארם", בלעז) איננו זוכה לקורטוב של תשומת לבכלי התקשורת הערבים? וגם אם זכה לקורטוב, הרי שבהשוואה
למקום שתפס בתקשורת הישראלית והמערבית, הרי היה בטל לא בששים אלא בשישים אלף. שומו שמיים, הרי מנהיגי מצרים וירדן היו שם,
הראיס הנבחר של המדינה הפלשתינית, והמשוקץ שבמשוקצים, אריאל שרון. כולם נשאו נאומים, חתמו על הסכמים, אכלו ושתו כדת, לחצו ידיים בחום והערכה הדדית, וכל זה לא שווה יותר מעשר שניות במהדורת חדשות?
ובכן, לא. כידוע, אמצעי התקשורת הערביים אינם חופשיים, ואינם אלא שופרות תעמולה האומרים בדיוק מה שמותר להם לומר, פן יבולע להם. ואם אירוע כלשהו מוצנע, הרי שבפקודה הוצנע.
מדוע פקדו הראיסים על הצנעת הפסגה החשובה ביותר שאירעה השנה? ישנן מספר אפשרויות:
אחת: הפסגה הזו היתה מראש תרגיל ביחסי ציבור מול הפתאים, האמריקנים והישראלים, וזאת כדי למנוע את המכה הצפויה על הכח הצבאי המצרי ההולך ומתהווה בעזה.
שתיים: הם ידעו מראש כי כל ההסכמים הינם עורבא פרח, וכי אבו מאזן איננו אלא דחליל שהוצב כדי להציג ש"יש עם מי לדבר".
שלוש: היתה תקווה שראש ממשלת ישראל יבוא עם תכנית כניעה מרחיקת לכת, מרעישת ארץ, משפילה באמת. מכיוון שמהר מאוד התברר כי ראש ממשלת ישראל מגיע עם הצהרות חסרות תוכן או מהות, וכי גם הוא משחק את המשחק הערבי של הצהרות מלפנים ומלחמה מאחור, ידעו כי עדיף שלא לדווח ולנתח את ההשפלה שאריאל שרון מעביר את נשיאי ערב.
יש להבין כי כל משא-ומתן שבו הצד הישראלי נתפש כשווה ערך
לערבי, כמוהו ככפירה בעיקר. הערבי חייב לרכב על הסוס בעוד היהודי מתפלש בעפר פרסותיו של הסוס. ואם המציאות סותרת את התיאוריה, אז אין להראות את המציאות.
ובזה יש זהות מוחלטת בין התקשורת הישראלית ותפיסת המציאות הערבית. שניהם מושתתים על שלילת המציאות לטובת שגיון הלב ותעופת הדמיון. הדמיון הערבי גורס, כי מקומם של היהוד הוא
כבני חסות, וכי עוד מעט לחץ ויתחננו לראיס לקבל אותם במצב הצבירה הקודם. הדמיון של התקשורת הישראלית גורס, כי בעזרת מחוות של רצון טוב וניסוח מסמכים מרובי סעיפים ניתן לבטל את הדמיון הערבי, את תרבות הערבים, ולצקת לתוכה מנה הגונה של פרגמטיזם מציאותי, פרגמטיזם מפאיניקי.
ביחד, שתי הישויות הללו, מסוגלות לקרוא לאיש המתבוסס בדמו:
"קורבן שלום", ושחרור רוצחים יכונה: "מחווה של קירוב לבבות".
רק התקשורת הערבית נקייה מאשליות. הם יודעים כי המנהיגים שלהם
ימשיכו לעסוק במלחמה, ששחרור רוצחים משמעותו עידוד לרצח, וכי אריאל שרון ימשיך לתעתע בהם על-ידי הצהרות מנופחות ביום
והמשך הלחימה בשכם וג'נין בלילה.
________________________
הכותב עוסק ברפואה מציאותית יום יום, וכותב ספרי דמיון בלילות