כשבוע אחרי שאמר בוועידה הכלכלית העולמית בדאווס, כי חיילי ארצות-הברית יורים במתכוון בעיתונאים בעירק, התפטר איסון ג'ורדן, ראש חטיבת החדשות של CNN. בכך תמו, כנראה, 23 שנות עבודתו בחברת הטלוויזיה, שמרכזה באטלנטה, ג'ורג'יה.
ג'ורדן קבע בנאומו, כי הוא יודע על "לפחות שנים-עשר עיתונאים, שלא רק נהרגו על-ידי כוחות ארצות-הברית בעירק, אלא שהם חוסלו בכוונה תחילה". התפרצות זו אינה ראשונה מצידו של ראש חטיבת החדשות. בחודש נובמבר האחרון הוא צוטט בעיתון "גארדיאן" הבריטי, כי "כוחות ארצות-הברית הרגו לפחות עשרה עיתונאים [בעירק], ובהתאם לדיווחים שקיבלתי, ואני מאמין בנכונותם, כוחות אמריקניים [בעירק] עצרו עיתונאים, ועינו אותם".
דברי ג'ורדן בדאווס קוממו את אמריקה, כיוון שהסיתו נגד חיילי ארצות-הברית. שני פוליטיקאים דמוקרטיים, שנכחו באולם הוועידה, מתחו ביקורת על דבריו, למרות שעיתונאים דיווחו, כי ג'ורדן אכן מעד בלשונו, אבל מיהר לתקן את דבריו. התיקון לא תפס, והרושם נותר בעינו.
ג'ורדן נאלץ להתנצל, ואמר - כמו כולם - שדבריו הוצאו מהקשרם, והפרשה מוגזמת כיוון שלא נרשם פרוטוקול של נאומו. אך הסערה לא שככה. כתוצאה מלחץ ציבורי על רשת הטלוויזיה נאלץ ג'ורדן ללכת בסוף השבוע האחרון. כידוע, CNN מפסידה כבר כארבע שנים בקרב הרייטינג מול רשת הטלוויזיה "פוקס", ושערורייה כזו לא הייתה נחוצה לרשת.
הלחץ מועיל המסקנה - בדמוקרטיה לחץ של דעת הקהל יכול לשנות. הצופים/קוראים הינם צרכנים, ובכספם חיה תעשיית התקשורת. לכן, דעת הקהל חורצת גורלות. לא רק תוכנית, שאינה זוכה לצפיית שיא (רייטינג גבוה) בטלוויזיה המסחרית, דינה לרדת, אלא גם הקריירה של אנשי החדשות תלויה בדעת הקהל. הבימאי סידני לומט (שיקבל "אוסקר" על מפעל חייו) כבר טיפל ביד נהדרת בנושא בסרטו "רשת שידור" (1972).
לתקשורת אין כוחות צבא, שיגנו עליה. היא זקוקה לאמון הציבור, כדי שתוכל לבקר באומץ את השלטון ואת מוקדי הכוח בחברה. כדי שביקורתה תהיה אמינה - היא צריכה להיראות נקייה ואתית.
תקופת החסד - שכנראה, לא תשוב עוד - של התקשורת האמריקנית הייתה בעקבות פרשת וואטרגייט בתחילת שנות השבעים. צמד העיתונאים הזוטרים בוב וודוורד וקארל ברנסטין, דווקא בשל היותם אז שלימזלים, שלא היו מקושרים היטב, הצליחו להיצמד לסיפור, שהעיתונות הנורמטיווית זנחה. אף עיתונאי, המסקר מוסד, לא ייצא נגדו. זה נכון לגבי כתבי הבית הלבן וזה נכון לגבי הכתבים הישראליים לענייני צבא. למוסד יש כוח לגמול למי שכותב עליו רעות. למשל, למנוע ממנו מידע. אך וודוורד וברנסטין היו זוטרים (לכן, היו בתורנות בסופשבוע, וקיבלו לטיפולם את הסיפור), ולא ידעו היטב את הכללים. לבסוף הם שלחו בכירים (כולל שר המשפטים) לבתי-סוהר, ואת הנשיא ריצ'ארד ניקסון הבייתה. (לכל המתעניינים - ראו את הסרט "כל אנשי הנשיא", המתאר את מעלליהם). הקריירה של שני העיתונאים נסקה לשחקים, ואילמלא התמכרותו של ברנסטין לוויסקי, הוא היה שומר על גדולתו, כמו עמיתו לסקופ.
אחרי וואטרגייט נחה התקשורת האמריקנית על זרי הדפנה כמעט עשר שנים. רק כניסתו של רונאלד ריגן לבית הלבן, בתחילת שנות השמונים, הצליחה לקעקע את מעמד התקשורת. ריגן החיה בסדר היום האמריקני ערכים ימניים ישנים, והצליח לסחוף את עימו ביחסו השלילי לתקשורת. בעיקר שנאה את ריגן התקשורת הליברלית בחוף המזרחי ובוואשינגטון הבירה. הוא לעג להם כשנבחר פעמיים - כמו ג'ורג' בוש הבן - למרות איבת התקשורת המובילה.
הדוגמה הבוטה ביותר למדיניות העוינת של הנשיא ריגן לתקשורת הייתה הדרת - סילוק - העיתונאים מסיקור הפלישה האמריקנית לאי גרנדה בים הקריבי (אוקטובר 1983). המעניין ביותר היה, שהדרה זו זכתה לתמיכה כבירה בציבור האמריקני, ששמח לאידה של התקשורת. הדרה זו נמשכת עד היום, בצורות שונות, ביחסו של הפנטגון לעיתונות - בהסכמת הציבור והתקשורת גם יחד.
רקורד מפוקפק ג'ורדן התפרסם לרעה כבר באפריל 2003, כשהודה במאמר ב"ניו יורק טיימס", כי רשת CNN התחייבה בפני סדאם חוסין, כי לא תסקר את משטרו באור שלילי. כך, נמנע מהעולם לדעת על משטר האימים, שהנהיג הרודן העירקי. תמורת התחייבות זו, שניתנה בכתב, הורשתה הרשת לקיים משרד בבגדאד.
הוא גם הגיע בדחיפות ארצה לפני כשלוש שנים, כאשר התעוררו בעיות בקשר לזכויות השידור של CNN. אז הזדרז לכבות את השריפה ביחסי הרשת עם מדינת ישראל, ששיאה היה בחוצפת הרשת לשדר ראיון עם אם מחבל, שרצח סבתא ונכד בקניון בפתח תקוה במאי 2002, כמייצגת את הסבל בעימות היהודי-ערבי. הרשת המהוללת גנזה ראיון עם האם היהודייה, שאיבדה בבת-אחת את אמה ואת בנה. אתיקה משונה - כמו של התקשורת הגרמנית, שמדברת על אנשי SS כקרבנות מלחמת העולם השנייה.
האמריקנים הבליגו לנוכח תפיסתה האנטישמית של CNN, ואפילו לא החשיבו את יחסה העוין לאמריקה - גם לנוכח מתקפת הטרור באחד-עשר בספטמבר 2001. כנראה, CNN עשתה זאת בכוונה, כדי להגדיל את הריטינג שלה בעולם. לאמריקנים זה לא כל כך איכפת. הם החליפו ערוץ, ועברו בהמוניהם לרשת "פוקס". אבל כשג'ורדן החליט לזהם בטומאת לשונו את חיילי ארצות-הברית - הוא עבר כל גבול, והגלים הסוערים הביאוהו לכתוב את מכתב התפטרותו.
ג'ורדן הלך, האם ייעלם עמו הג'ורדניזם מרשת CNN?
לא יהיו התפטרויות אצלנו. בעיקר, מעניין אותי היבט אחד: מה ניתן ללמוד מכך על הנעשה במקומותינו.
התקשורת בנתה סיפור דמיוני על הריגת הילד מוחמד א-דורה בצומת נצרים. למרות שצה"ל הזדרז להודות בהריגת הילד - א-דורה לא נהרג, כיוון שהוא ו"אביו" הינם שחקנים, שביימו תקרית לצורכי מנגנון ההסתה הפלשתינאי. "אביו" לא נפצע בתקרית זו, ובכלל דם הופיע במקום הירי רק כמה עשרות שעות אחרי שהילד נורה, כביכול, מאש חיילי צה"ל. כנראה, עוד אחד מהנסים, שארץ-ישראל משופעת בהם מאז ומתמיד.
ניתן להבין מפרשת א-דורה שוב, כי אי אפשר לסמוך על תחקירי צה"ל ועל הודעותיו. כמו כן, היא מלמדת היטב כיצד פועלת התקשורת הזרה (אף שמדובר בשארל אנדרלין, כתב ישראלי של סוכנות הידיעות הצרפתית) בסיקור הסכסוך במזרח התיכון. בפרשת א-דורה התברר שוב, כי כאשר התחקיר יוצא מידי צה"ל קל יותר להגיע אל האמת. המוזר בפרשה זו הינו, שגורמים ממשלתיים מסכלים את הפצת המידע האמיתי על הפרשה.
קחו, למשל, את הפרשה המוזרה של סרן ר' - מ"פ ב"גבעתי", שלא רק נבגד על-ידי חייליו ועל-ידי מפקדיו, אלא גם נצלב על-ידי התקשורת. אילנה דיין ("עובדה") תפרה לו היטב תיק, שהיא עצמה הודתה, כי הוא מורכב מקטעים, שאינם קשורים לפרשתו. העד המרכזי כבר חזר בו מעדותו נגד ר'. אז מה?!
טרם שמענו דבר על התפטרות בערוץ 2, ואני יכול להבטיחכם - לא יהיו כאלו. גם בעקבות סיקור שערורייתי של פיגועים המוניים (כמו זה באוטובוס "דן" בקו 5 בתל-אביב), או של תקריות בגבול לבנון - לא התפטר איש בתעשיית החדשות הטלוויזיוניות שלנו.
למה? - כי הם מצפצפים על הקהל הישראלי; וזה מגיע לו.