היסטריה

זעקות השבר - המגיעות עד היסטריה (מאורגנת???) - של דוברי הממשלה ושל התומכים בגירוש היהודים מחבל קטיף שברו את התקרה בברומטר. בשבוע הבא, פקד ראש הממשלה אריאל שרון, על ציפי לבני, שרת המשפטים, ועל מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה, לבוא לישיבת הממשלה בעוד שבועיים עם רשימה של צעדים "מעשיים" נגד אויבי הממשלה. כנראה, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מקנאת בשכניה, ומנסה להידמות אליהם בכל ההיבטים - בתחבורה, בתקשורת ובדעת הקהל החופשית. אין לי הסבר אחר לידיעות על עמדתו של גדעון עזרא, השר לביטחון פנים, המעוניין להפעיל מעצרים מינהליים נרחבים נגד מתנגדי הממשלה - ובעיקר, נגד אלה, שמזכירים לשרים, כי מעלו בשליחותם. אולי שכחו להודיע לו, שכבר אינו עובד בשב"כ?! איני מזלזל באיומים, אך אני מכיר את ההיסטוריה. בספרי ההיסטוריה מסופר על היסטריה מאורגנת, שיוצרים ארגוני ביטחון, כדי להשיג עוד תקציבים. כך קרה, למשל, לסוכנות המרכזית לביון (CIA) של ארצות-הברית ב"מלחמה הקרה". היא סיפרה אגדות מפחידות על העוצמה הצבאית של ברית-המועצות, שלא היה הרבה קשר בינה ובין המציאות. כך, כל פעם שמגיעים דיונים על תקציב הביטחון למשבר, אנו מקבלים שפע ידיעות על איומים חמורים של סוריה, של לוב, של עיראק, של איראן, של ... על ביטחון ישראל. לאור התקדים האמריקני דעיל, אני נוטה לזלזל בידיעות תלויות תקציב הביטחון. כך קורה בתחום אבטחת האישים בארץ מאז רצח רבין. המסייר בקריית הממשלה בירושלים יכול לחשוב, שנכנס למתחם מבוצר. אבל מתברר, כי מכונית של שר, שנותר בה נהג (לפחות), הותקפה בכפר חב"ד, פונצ'רה, ואף אחד לא ראה. כמו שלושת הקופים משירות המדינה. מזכיר לי את הסיפורים מהטירונות על "שבירת שמירה". אז (אם איני טועה - בכל אופן זה קרה באמצע המאה הקודמת) לקחו את שוברי השמירה, ושיגרו אותם בטקס רב-רושם למחבוש. ואולי לא היו הדברים מעולם, אלא משל היו שהממשלה, שהחליטה לגרש מתיישבים יהודיים, מפחדת ויראה. ממי מפחדת ממשלת ישראל המתבצרת? כנראה, מעמה, שנדמה לו, כי הנו הריבון על מדינת ישראל. ועכשיו הודיע מני מזוז, כי הוא עומד לאשר מעצרים מינהליים של קיצונים (יואב יצחק, חדשות מחלקה ראשונה, 13 בפברואר 2005). יש לי הצעה ליועץ החרוץ, שעובד שעות נוספות להצדיק בפני ראש הממשלה את בחירתו (שהנה שלב בדרכו הבלתי-נמנעת לכהונה בבית-המשפט העליון): בסופשבוע איים מאן דהוא בבאר-שבע ברצח ובאלימות קשה על מתנגדיו. קרע לו את הצורה, מני. למאיים קוראים מתן וילנאי. כתובתו הידועה: לשכת ראש הממשלה, ירושלים.

השלב הראשון

הרב, מורי למדעי המדינה וידידי מאז ימינו העליזים בטקסס, טוען, שהשלב הראשון בחיסול יריבים הינו רצח אופי. זה הסברו לרוב מעשי רצח-עם (ג'נוסייד). בזמנו הראיתי לו, להפתעתו, כיצד המודל שלו עבד ב"סיזון". תדהמתו גדלה פי כמה כשסיפרתי לו, שאחד משמות הקוד לסיזון השלישי, שלא בוצע, היה, "ליל ברתולמיאוס". ליל ברתולמיאוס הקדוש היה יום נמהר, שבו רצחו, בפקודת בית המלוכה הצרפתי, כ-3,000 פרוטסטנטים צרפתיים (היגינוטים), שנאספו בשנת 1572 לחגוג בפאריז את חתונת מנהיגם. בעקבותיו ברחו ההיגינוטים לאנגליה. בסוף השבוע שעבר סיפר מ"פ בצנחנים, כי מובילי קרוואן בלתי-חוקי, ניסו לדרוס אותו כשהפריע להם להציב את הקרוואן על גבעה בסמוך לאיתמר. חקירת המשטרה הפריכה את סיפורו. בחודש שעבר פגעו מתנחלים ברכבם בקצין רפואה של צה"ל ליד מפקדת חטיבת שומרון, כאשר ניסה למנוע מהם לתלות כרזות נגד ההינתקות. בחודש שעבר פינה צה"ל את כוחותיו מהישוב יצהר, גם הוא באזור שכם. זאת לאחר עימותים ממושכים בין תושבי המקום לחיילים, שאבטחו את היישוב. האירועים הללו ואחרים נועדו להבאיש את ריחם של המתנחלים, ולערער על הלגיטימיות של מאבקם בתכנית ההינתקות של ראש הממשלה שרון, שנועדה לגרש אלפי יהודים ממקומות מגוריהם, על מנת למנוע את המשך ההליכים המשפטיים נגד בני משפחת שרון. בכל מחנה יש שוליים, ואת אלה מעודדת המחלקה היהודית בשב"כ. לולא פחדו המסתתרים מאחורי השם הזה, יכולנו לקבל תמונה אמיתית של חלק מתעלוליהם במשפטו של אבישי רביב. אלא שהפחד והחיסיון חוגגים שם, והנבזה זוכה. להזכירכם: רביב - סוכן מדיח (פרובוקטור) של המחלקה היהודית - ארגן השבעה כביכול בבית-הקברות נחלת יצחק בתל-אביב לארגון מחתרתי, שהיה קיים רק בדמיונו ובדמיונו של כתב הטלוויזיה, שסייע לו בזממו. מעשה ההשבעה הפיקטיבי בלילה אפל זכה לסיקור מפרגן בטלוויזיה הישראלית. כל מי שניסה לגייס את הטלוויזיה הישראלית לסקר איזה שהוא עניין, יודע כמה קשה הדבר. כנראה, היו לרביב ממליצים טובים ביותר במחלקת החדשות. במקרה אחר נשא רביב תמונה של ראש הממשלה יצחק רבין במדים נאציים בהפגנה בכיכר ציון בירושלים. וראו זה פלא - שוב זכה לסיקור נרחב בטלוויזיה הישראלית. תמהני כיצד גילתה הטלוויזיה את התמונה הקטנה, שהחזיק מאן דהוא בכיכר. למה זה נחוץ? עושים כל זאת כדי להבאיש את ריחם של מתנגדים - טכניקה ידועה בהיסטוריה של חיסולם. פעם, בתחילת שנות השבעים, שאלתי את ד"ר ישראל אלדד האם השב"כ עוקב אחריו. הוא השיב לי בחיוב. אחרים סיפרו לי, שלהרצאותיו - האקדמיות ושאינן - יש קהל קבוע של מלשינים. ד"ר אלדד (שייב) היה ממפקדי לח"י. עם קום המדינה הפך אותו משטר מפא"י לאויבו, ודאג לפיטוריו ממשרת הוראה. למרות שאלדד זכה בעתירתו לבג"ץ נגד הממשלה, הוא לא שב ללמד בבית-הספר. "הכיצד תדע להבחין בפרובוקטור?" - שאלתי את ד"ר אלדד. "הוא בולט ... צריך עיניים ..." - השיב, וסירב לפרט. אחר כך, בשיחה בארבע עיניים, קיבלתי עוד מחוכמת הנרדף. ההיסטוריה מספרת, כי סוכנים מדיחים הניעו מעשים קיצוניים, כדי לשרת את שולחיהם. צריך קצת יצירתיות, והתמונה נראית ברורה, כפי שאמר לי ד"ר אלדד. כך סותמת הממשלה - כביכול בשם הרוב - את פיות מתנגדיה. היא הופכת בשיטתיות את ההתנגדות לממשלה - מעשה לגיטימי בדמוקרטיה - למעשה סוטה, אלים. אלא שדווקא אלה, שחופש הביטוי שלהם בסכנה (בעיקר, חוגי השמאל והערבים), אינם מבינים זאת. כיוון שהם רוצים בנסיגה בכל מחיר (הם לפחות כנים, ואינם נמר בעור כבשה) - הם תומכים במעשי הדיכוי ובאווירת הדיכוי, שמנהיגה הממשלה. אחר כך שלא יתפלאו שהאלה הממשלתית תופנה אליהם מחר (כזכור, יש סרבנות אידיאולוגית גם בשמאל ...). כדי שתהיה דמוקרטיה - צריכה להיות סובלנות גם אל מיעוט, שדעותיו בלתי נסבלות. זה, כנראה, מבחנה האמיתי.

סיפור ממקום אחר

מה קורה כשמדינה נתקפת היסטריה? בארצות-הברית זה קרה שלוש פעמים, לפחות. "הבהלה האדומה" אירעה בשנות העשרים במאה העשרים בעקבות המהפכה הקומוניסטית בברית-המועצות. מאות פעילים קומוניסטיים ואנארכיסטיים אמריקניים - רובם מהגרים יהודיים מרוסיה - נאסרו במלחמת העולם הראשונה ואחריה. חופש הביטוי בארצות-הברית נפגם קשות עד שלואיס ברנדיס, שופט יהודי נאור מבית-המשפט העליון האמריקני, הבין מה מתרחש בארצו, ועמד בפרץ. הוא פסק לשחרר בזה אחר זה את הנאשמים. במלחמת העולם השנייה ניסה הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט להתעמר - בחסות המאמץ המלחמתי - באויביו מבית, והם לא היו מעטים. רק עמידה איתנה של שר המשפטים שלו מנעה את האסון. בסופו של דבר, ארצות-הברית ניצחה, ולא איבדה את דמותה הדמוקרטית. כעשרים שנה בלבד חלפו מאז "הבהלה האדומה", וסנאטור ג'ו מקארתי הכניס את ארצות-הברית לתקופת "ציד המכשפות", שנועד לבער את הסוכנים הקומוניסטים, שפשו בכל רובדי החברה האמריקנית ובממשל. מאות יוצרים ברחו מארצות-הברית (ביניהם צ'ארלי צ'פלין), מאות נעצרו, מאות נשפטו, ומאות מצאו את עצמם בלא עבודה כיוון שסירבו להלשין על חבריהם. אחד מהגיבורים, שעמד בלחץ, ולא הסגיר את חבריו, היה המחזאי היהודי ארתור מילר, שהלך לעולמו בשבוע שעבר. היו גם שהלשינו. מקארתי הצליח ליצור היסטריה המונית, שכנע רבים, כי מאוד פטריוטי לרדוף את אויבי המשטר הדמוקרטי, ולסתום להם את הפה. שוב הדמוקרטיה נפגמה - עד שמקארתי הכשיל את עצמו, ונפל. האם היה ניסיון סובייטי לחדור לכל עמדת השפעה, ולחלוב את הסודות האמריקניים? כן, היה ניסיון כזה. בארצות-הברית ובמערב חיים עד היום מאות - אם לא אלפי - סוכנים רדומים ("סליפרס") של ברית-המועצות. המודיעין הסובייטי נעזר במפלגות הקומוניסטיות, בארגוני שלום (עוד בלוף של הקג"ב) ובכל מיני מתנגדים למשטר הקפיטליסטי. כך, כשנפתחו הארכיונים הסובייטיים הוכח מעל לכל ספק, כי אתל ויוליוס רוזנברג אכן הסגירו (בשמו של פרופ' רוברט אופנהיימר) את סודות האטום של ארצם (פרויקט מנהטן) למוסקווה. האמנם הצדיק הנזק הזה את ההיסטריה ואת "ציד המכשפות" של מקארתי?