אחד מיסודות הדמוקרטיה הוא עיתונות חופשית. המשטר הדמוקרטי מבוסס על כך שהעם בוחן את מעשי נציגיו, ועל-פיהם מחליט במי לבחור. אך הציבור אינו יכול לדעת מה מתרחש ומה עושים נציגיו בלא תיווכה של התקשורת. היא המספקת לאזרח את המידע, שעל בסיסו הוא יכול להחליט במי לבחור, את מי להעלות לשלטון ואת מי לסלק מכס ההנהגה.
עיתונות מגוייסת, מגמתית ובלתי-הוגנת - שוללת מן האזרחים את הזכות לקבל מידע נכון. היא שוטפת את מוחם, מסלפת את המציאות, מנפחת את מה שמשרת אותה, מתעלמת ממה שאינו עולה בקנה אחד עם מטרותיה. במקום להיות ערוץ מידע, היא נהפכת לערוץ תעמולה. וכאשר היא מתמסרת בקלות ליועצי התקשורת של השלטון, ומניחה להם לקבוע את סדר-היום, הסכנה גוברת שבעתיים.
תעמולה טהורה השבוע נוכחנו עד כמה העקרונות הפשוטים הנ"ל זרים לחלוטין לתקשורת הישראלית. זה היה שבוע של תעמולה טהורה, שהקשר בינו ובין עובדות ומציאות קלוש כקורי עכביש. גם כשהתחילו לצוץ העובדות, הן הודחקו לשוליים, והועלמו תחת אווירת ה'עליהום' והמילים המפוצצות, שמטרתן להפחיד ולעורר חרדה.
ביום שישי התעורר הציבור בישראל לכותרות-ענק שצעקו כי שר האוצר 'הותקף', 'גורש מחתונה', 'חולץ על-ידי מאבטחיו', גלגלי רכבו נוקבו ועוד כהנה וכהנה. בינתיים החלו לצוץ העובדות, נערכה חקירת משטרה, והתברר שהתקשורת נטלה זבוב ועשתה ממנו פיל.
וזה מה שקרה: שר-האוצר הגיע לחתונה בכפר-חב"ד. אבי החתן הוא ידיד ותיק של השר מימי הסיירת, והזמינו לחתונת בנו. השר נתקבל בחביבות על-ידי מארחיו. ישב לצידם בשולחן המכובדים. הם שוחחו בנעימות. אנשים ניגשו, דיברו, ביקשו - הכול ברוח טובה. כעבור זמן ביקש השר לעזוב, ומארחיו ליוו אותו ליציאה. כאן אירעה תקרית קטנה, שבה כמה נערים קראו לעברו קריאות מחאה. בעל השמחה הסה אותם, וביקש שלא יפגעו בשמחה פרטית. השר נכנס למכונית, זו התחילה לנסוע, ואז התברר שבאחד הגלגלים יש נקר. השר עבר למכונית אחרת וחזר לביתו.
ייאמר מיד: כחסידי חב"ד הצטערנו לשמוע על קריאות-המחאה בעת החתונה. בהחלט ראוי שחברי הממשלה ישמעו את קולות המחאה, אך לכול עת ומקום. שמחת חתונה אינה הזמן לקריאות-מחאה, וכפר-חב"ד אינו המקום לכך. אורח שמגיע לכפר-חב"ד צריך להתקבל בכבוד ובאהבת-ישראל, יהיה מי שיהיה ויהיו דעותיו ומעשיו אשר יהיו. כך חינך הרבי מליובאוויטש, וזו מסורת כפר-חב"ד קרוב לשישים שנה.
התנהגותם של אותם נערים בהחלט לא הייתה מתאימה לרוח חסידות חב"ד, אבל זה עניין פנימי של קהילת חב"ד. זה לא עניין לא למשטרה, לא ליועץ המשפטי ולא לתקשורת. במדינה דמוקרטית אין חוק האוסר להשמיע קריאות מחאה כלפי נבחר-ציבור. לכל היותר יש כאן עניין של חוסר טעם, אבל לא עברה פלילית.
הסתה כלפי ציבור התקשורת נטלה תקרית קטנה ושולית, והפכה אותה לשערורייה לאומית, שתופסת את הכותרות הראשיות של העיתונים הגדולים ומהדורות החדשות המרכזיות. היא עטה על האירוע הזה, ניפחה אותו מעבר לכל פרופורצייה וניהלה על גבו גל הסתה פראית כלפי ציבורים שלמים.
כשהחלו להתברר העובדות, הן הוצנעו בין השורות הקטנות. השר עצמו הצהיר כי לא הותקף. המשטרה הודיעה שאין הוכחה שהצמיג נוקב. סרטי החתונה אינם מראים שום פגיעה בשר. אבל תהיו רגועים. התקשורת לא תיתן לעובדות לבלבל אותה. אתם עוד תשמעו שנים רבות על ה'התקפה' ש'הותקף' השר נתניהו בכפר-חב"ד. על תעמולה כבר דיברנו?.
