נראה בעליל, כי אם הגילויים האחרונים של אלימות מילולית נגד נתניהו, לימור לבנת, איומים בכתב ומכתבי נאצה לפואד, שטרית וציפי לבני ואחרים - נחצו הקווים, נגמר האיפוק, נגמר שלב של "חופש הביטוי" המנוצל על-ידי בריונים פרועים להסתה, המרדה עד כדי התקרבות ממשית לסכנת נפשות.
היועץ המשפטי לממשלה, שהצהיר בכנס עורכי דין, בים המלח, לפני שבוע כי יש גבול לאיפוק, הצהיר השבוע כי יהיה אפס איפוק על ההתנהגות המתגלית בשטח.
ובכן, הגיעה העת לעצור, לחקור ולהעמיד לדין - בטרם פורענות. יש להשתמש בכלי של מעצר מנהלי, גם כלפי אלה שרק מדברים, מסיתים, מתהלכים בזהירות על הגבול הדק שבין "חופש דיבור" לחופש סחרור, וחופש לשלח בעל פה בכתב, דברי נאצה ואיומים ולקוות להתחמק מהעונש.
לא צריך לרחם על קטינים בריונים, ולא על אברכים, עם או בלי ציציות, לא נוער גבעות ולא נוער ישיבות - אם וכאשר הם מבצעים מעשים שיש בהם סכנה, לשלום הציבור ושלום נבחרי הציבור.
לעת הזאת - יש לצמצם את הזכויות האזרחיות למינימום הנדרש במדינה דמוקרטית. אין המצב דומה, לתקופה של שלום ושקט בו מביעים דעות נוגדות גם בנושאים כואבים ורגישים בנוסח אקדמי - בוויכוחים פומביים ברבי שיח ובאוניברסיטאות.
לעת הזאת, המציאות שנוצרה ועל רקע הטראומה של רצח רבין ז"ל - בנסיבות דומות ובאווירה דומה, אסור להתגמש, אסור להתרכך ועל כל זרועות הביצוע, שב"כ, משטרה, פרקליטות לפעול במהירות נמרצות ובעיקר בהליכים מקוצרים עם תוצאות ממשיות נראות לעין.
העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה מציין שנפתחו תיקים פליליים נגד אנשים כמו נדיה מטר, נועם לבנת ואחרים - אינה מספקת.
ההליכים מתמשכים, תוצאות לא נראות לעין והפרשנות שניתנת לכך על-ידי התומכים שלהם שהמצב לא נורא כל כך.
מדיניות האיפוק והריסון שנקטו בהם היועצים אליקים רובינשטיין ומני מזוז - בשלב הראשון עם כניסתו לתפקיד, מיצו את עצמם ונקווה שלא החטיאו את המטרה. המתסיסים של אז עושים זאת שוב, במנטרים, פסקי הלכה, חרמות וגידופים כאילו לא קרה דבר בעבר.
"הרבה איפוקים", על-ידי היועץ עלולים להתפרש כחולשה, כפחד להתעסק במטריה הרגישה הזו ובעיקר כמעין חיסיון חברתי פוליטי - להמשך פעילות נגד החלטות הממשלה ובעיקר ההכנות לשלב הראשון של הפינוי.
כבר כתבתי על כך בעבר, והייתי בין הראשונים שאמר זאת בגלוי, ללא מורא ופחד, ללא סנטימנטים למרות שהנושא והפתרון לא היו פופולאריים ביותר.
יש אלמנטים בחברה הישראלית, בימין הקיצוני ובשמאל הרדיקאלי, בזרמים כמו אנרכיסטים של הגדר או הכיבוש ובין הזרמים של התנועות הערביות וביניהם ח"כים ערביים - המנצלים את הכלים הדמוקרטיים שמעמידה לרשותם המדינה כדי לפגוע ולרסק את המדינה.
יש לבלום תופעות אלו מהר, חזק ובצורה אלגנטית אם אפשר. עד עכשיו המדיניות של האיפוק והריסון הצליחה בחלקה, אך נראה שהנושאים הבוערים ואלה המתדלקים את הסכסוך והקרע בעם רואים באזלת היד - ובכך שלא שמו עליהם יד עד כה - כחולשה, כפעילות שלטונית אנמית שאפשר לסובב אותה ולנצל אותה.
שלא תהיה אי הבנה - דמוקרטיה מתגוננת רשאית זכאית וחייבת, למען ההווה והעתיד, לפעמים לסטות ולהגמיש את הכללים שבאים להגן עליה, עד כדי פגיעה בזכויות יסוד, כמו "חופש הביטוי" - "חופש התנועה" - בצורה מוגבלת ומפוקחת. יש לנקוט באמצעי מנע, גם אם הראיות למעשה עדיין לא בשלות.
הטענות, התמימות והמטופשות של מנהיגי יש"ע והמתנגדים - המושמעות לאחרונה בשפע בכל כלי התקשורת, על סתימת פיות, ניסיון להשתקה, פעולות אנטי דמוקרטיות ואי מתן אפשרות למחאה ציבורית לגיטימית - הן יותר מאשר מעוררות גיחוך. אין מחלוקת ואין כל ניסיון רציני למנוע פעולות מחאה לגיטימיות בכנסת, בכיכרות נוסח הפגנות ענקים בת"א, ירושלים או הפגנת השרשרת האנושית המרשימה.
אבל מחאה מלווה, בסטיקרים גועליים, מודעות עם תכנים מסיתים נוסח רוצח, רבין מחכה לך, קריאות "נאצים", פשע מלחמה וכו'... זה לא דמוקרטיה, זה מתקרב לאנרכיה ויש לבלום אותה, לרסן אותה ואם יש צורך לרסק אותה.
כדאי לכל אוהדי ומעריצי הדמוקרטיה - שצצו לפתע, בכל הפגנה והסתה - לזכור שבמולדת הדמוקרטיה (דמוס - עם, קרטיה - שלטון) באתונה יוון - כשהדמוקרטיה היתה בסכנה מבפנים או מבחוץ - ביטלו את שלטון העם ומינו דיקטאטור לתקופה של 6 חודשים או שנה - כדי לסלק את האיום, יעשה סדר "בכאוס" ויחזיר את השלטון לעם ולסינאט.
חלילה לנו, לשאוף למצב מעין זה - אבל אסור לנו להתעלם מהאזהרות והנורות האדומות שנדלקות לאחרונה - ואפשר למצות אמצעים לא קונבנציונאליים לביצוע מהלכים להגנת החברה.
אמרתי בעבר (ראה מאמר נרחב על מעצרים מנהליים באתר NFC) - שמעצר מנהלי הוא כלי קיצוני ויחודי שצריך להפעילו במצבים חריגים וקיצוניים - ולהערכתי, הזמן הזה והתנאים המתפתחים מבשילים ומכשירים את האמצעי.
אל לנו לחכות לניסים או ל"אמנות" שלום ופיוס - הצצות לפתע, על גורמי אכיפת החוק לפעול עכשיו - בטרם פורענות.
___________________________
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות.
