"תשיגי לי את הכתב הפוליטי של העיתון המוכר ביותר את המדינה", הורה השר למזכירתו בסמכותיות". הוא חש כמו לא הקיץ עדיין מחלומות הבלהה של שנת הלילה. קורי נמנום עטפו את עיניו הנעצמות ועייפות עטפה אותו. "לעזאזל עם כל האיומים הללו", נבח מרוגז. "איך אפשר לישון ככה?".
"תשמע, זה לא יכול להימשך", הודיע השר לכתב בקול נחוש. "אין סוף להסתה הקיצונית של אותם מזילי ריר מוטרפי דעת. אין גבולות לאותם הנחשים הארסיים, תוקעי הסכין בגב האומה ומרעילי הבארות. הרי ידוע לך שמדובר בפסיכופתים! מדיחים פרועים! מדובר בציבור שלם של מסיתים ומאיימים, רוצחים מסוכנים, העלולים להביא, רחמנא ליצלן, אפילו לשואה אטומית או לאסון אקולוגי עולמי! השתלחות הפוגרומית שלהם מזכירה לי את גבלס! מדובר בלא פחות מבני-שטן".
"לכן", הוסיף, "ברצוני למחות על חוסר התגובה של מערכת המשפט. מזניחים כאן את הטיפול החוקי, המשטרתי והמשפטי. האיומים התחילו, וידוע לך יפה יפה באיזו תקופה אני נזכר כעת. החששות מציפים את ליבי". "אולם", הקשה הכתב, "על-פי משמר הכנסת והשב"כ למעשה לא היה גידול במספר האיומים". "תגיד לי", השתנק השר, "האם אתה שייך לאחד המדיחים הקיצונים הללו שצריכים להיות כפותים בבתי משוגעים או בצינוק בית המאסר לפושעי מלחמה? מה אתה מנסה לעשות? לעמעם את הסכנה? האם גם אתה נחש ארסי הפועל נגד ההינתקות? מה עם האחריות הלאומית שלך? האם ידוע לך כמה מכתבי איום אני, למשל, מקבל?".
"כמה?" שאל הכתב בסקרנות. "בתקופה האחרונה, עשרות", ענה השר במירמור, שכן התרגל בזמן האחרון לשיתוף פעולה מלא מצד התקשורת. "ורק היום עוד שלושה". "האם תוכל להקריא לי אחד מהם?", הפציר הכתב בציפייה. "תמהני מה פשר החקירה הזו" העיר השר בקוצר רוח. אי-האמון טרד את שלוותו. "הנה אחד המאיים במפורש על משפחתי: אם תמשיך לכרכר סביב המזכירה שלך, תמצא את עצמך רווק. על החתום: אשתך". "זה איום קצת שונה מהסוג שאנו דנים בו, הלא כן?", נדנד הכתב. "אם כך, הרי לך אחר, מבן-עוולה המאיים באופן ישיר על בריאותי הפיסיולוגית: אם לא תיקח את הכדורים שרשמתי לך, עדיף שתתרום את הכבד שלך לפני שייהרס סופית. ד"ר פיטקין". "גם זה לא בדיוק מתאים", התעקש הכתב. "אם כן, הרי איום חד-משמעי על בריאותי הנפשית: אם תמשיך לשגע אותי, אשגע אותך בחזרה. מזכירתך". "שמע, כבוד השר", העיז הכתב פנים. "עם כל הכבוד האהדה שאני רוחש לך, נדמה לי שאין לך ולו איום ממשי אחד להציג לציבור".
כה מעיקה הייתה הדממה שהשתררה, עד שקו הטלפון כמעט וגמר אומר להתנתק מעצמו. השר חש כיצד גלי קור וחום שוטפים אותו לחליפין. חוסר השינה עירפל את מחשבתו. הוא הרגיש דחוי ולא-רצוי, ונדמה היה לו כאילו כל כובד משאה של ההינתקות רובץ על כתפיו התשושות. ועכשיו הכתב החטטן הזה. מדוע הסכמתי לראיון הזה בכלל, שאל את עצמו. לפתע נשבר משהו בקרבו.
"טוב, אני מודה", זעק. "אני מודה. לא מאיימים עליי בכלל. זה לא הוגן! על כולם מאיימים. לכולם ליווי משטרתי צמוד. ורק אני, שנתתי את הנשמה שלי בשביל התוכנית, נותרתי בצד. לא סופרים אותי. אתה יודע איך אני מרגיש? אתה מבין מה זה אומר לפוליטיקאי להיוותר חסר התייחסות מהציבור שאמור לשנוא אותו יותר מכולם? אני לא מתפקד. אני לא עובד. יימח שמם, אני לא ישן כבר שבועיים! יש לי סיוטים בהם ההינתקות מבוצעת עד תומה, ואני נותר בדד, ללא איום אחד לרפואה! האם נתקלת מעודך בכזו אכזריות? כזו ערלות לב? האם לא מוכח כאן שוב כי מדובר בציבור של נחשים ארסיים?".
"שמע", הוסיף השר אחרי הרהור נוסף. "אני שר, נכון? תפקוד המשרד הוא עניין של אחריות לאומית, לא? והרי יש לך קשרים אצל העבריינים והחוטאים המכישים הללו. מנסיוני הם קשובים לעניינים כאלה. עשה טובה, זרוק אצלם איזו מילה. באמת לא צריך הרבה. מכתב קטן יספיק. אולי כדור עקר במעטפה ריקה. אשמח גם אם רק ישאירו כמה מילים במזכירה. אלוהים יודע שאני לא מבקש הרבה. גם מיני-פולסא-דנורא של רב מטעם עצמו או אפילו איזו תמונה קטנה שלי עם כאפייה יספיקו. כפי שציינתי, לא את טובתי אני דורש. מדובר בעניין בעל חשיבות לאומית".
