מזה חודשים ארוכים שאני מעיין בניתוחיו המפליגים של הפרשן הצבאי אורי מילשטיין, המתפרסמים באתר News1. זמן רב אני מוצא עצמי מתלבט אם עלי להגיב או להחשות, ואם-כן כיצד עושים זאת כשמדובר בפרסום תגובה באותו אתר שגם אני נוהג מזה שנים לפרסם בו רשימות משלי. אבל הגעתי למסקנה כי זו חובתי בכדי לעמוד מול מעשה שאינני מוכן לעבור עליו בשתיקה בנוסח המתפרש כהודיה בפרשנותו הטוחנת ללא רחמים של מילשטיין; הוא לא משאיר בשדה הזיכרונות כאלה שאפשר להתחמם לאורם. הוא עובר ומכבה את המדורות אחת אחרי השנייה.
ובכל זאת הגחלים של אותן מדורות ממשיכים ללחוש אמת אחרת ושונה לגמרי משל אורי מילשטיין. אני כותב שורות אלה בשם אחדים מחברי המוערכים, לוחמים חיים שלחמו עם הגיבורים המתים בקרבות שריון בשריון. הגחלים והרמץ הבוער עדיין מספרים סיפורים אחרים.
אני כותב רשימה זאת גם מפני שאינני יכול לעבור לאורך שורת הצלבים הענקיים אותם הציב אורי מילשטיין בדרך הראשית המשותפת לכולנו, ועליהם הוא צלב רבים מלוחמי תש"ח שמכבר אינם אתנו ואין כנראה מי שידבר בשמם. לקחתי משימה זאת עלי לאפשר לקוראי ניתוחיו המפורטים של מילשטיין זווית ראייה נוספת; לא לשם עימות, אלא מתוך חובת הערכה ותודה למתים שאחדים מהם הכרתי בתחנות שונות בחיי מילדותי ועד לעונת בגרותי.
אני עושה זאת משום שחלק גדול מהצלובים הוצאו כלאחר-יד גסה מקבריהם מבלי שלהם תהיה יכולת להגיב ולו במשהו כנגד כתבי האישומים שמטיח בהם אורי מילשטיין. בכתבי-אישום אלה שלו הם מוצגים במקרה הטוב כמפקדים ולוחמים מזולזלים כזלזלים נרדפים בכל רוח מצויה, ועד להאשמתם בטיפשות, וגרוע מזה בפחדנות, בהתחמקות מלמלא את הפקודות שניתנו להם. באותה מלחמה היו אירועי גבורה נדירים, בצד שגיאות טרגיות. אבל כך מתנהלת מלחמה גם כשמדובר בצבא שהכין עצמו במשך שנים ליום קריאה, ולא כזה שמתחיל לקרום עור וגידים תוך קרבות אפלים.
מעבדה מכל זווית אפשרית כשפרצה מלחמת השחרור הייתי נער בן ארבע-עשרה. חלק ניכר מהלוחמים היו נערים בני שש-עשרה, שבע-עשרה ושמונה-עשרה. רבים ממפקדי השדה שלהם היו אף הם נערים בשנות העשרה שלהם. המפקדים הבכירים בחלקם היו צעירים "מבוגרים" בתחילת או באמצע שנות העשרים. מצאנו עצמנו בתוך מלחמה שאמורה הייתה להכחיד את הישוב העברי בארץ-ישראל מול צונאמי ערבי שוצף. זאת האמת הבסיסית.
הדרך לשחרר את ירושלים מהמצור משמשת למילשטיין ולאחרים מעבדה לתקופה הזאת כמעט מכל זווית אפשרית. מדובר במערכה "כבדה", בלשון תנ"כית, במהלכה נפלו יומיום אין ספור נערים וצעירים. הם יצאו למלחמה בלי ציוד אישי, מבלי לדעת ולהבין למה יקלעו ואם יחזרו בארון או פגועים לכל חייהם. הם שעטו בדרכים על-פי מתווים שהשתנו אין ספור פעמים תוך מהלך התהוותם.
הדרך לירושלים הייתה זרועה מאז בכלי רכב שונים ומשונים שנתלו בצלעות ההרים כמצבות זועקות בשער הגיא בואכה לבירה הנצורה; מצבות המספרות את שלעתים נבצר מלבטא במלים רגילות. היו שם מעשי גבורה והייתה שם הווייה שאיפשרה בהדרגה לסגנן צורה של התנהלות צבאית. והיו שם כשלונות ומתים רבים. אבל לא היו שם פחדנים, אף כי הפחד היה מנת חלקם, ולא היו שם אנשים שפישלו בכוונת-מפשל, כפי שמסתמן מפרשניות הנתפשות בעיני כמעוותות. בין הנצלבים של מילשטיין נמצאים שמות שונים, מהם אחדים שהכרתי כמדריכים בתנועות נוער, מהם כאלה שהכרתי בתחנות אחרות של חיי, מתת-אלוף אורי בן-ארי ועד ל
יצחק רבין.
כמו שאריק שרון שינה את פני הלוחם הבודד והכיתתי של צה"ל, כך עשה אורי בן-ארי שלוחמי הפלמ"ח ומלווי השיירות כינו אותו "מלך הפורצים". לא סתם. תרומתו לאחר מכן לתורת השריון של צה"ל ידועה ולא אני אבוא להרחיב בה ולספר בשבחי אנשי השריון והפלדה. קרבותיו של האיש הנועז הזה, אורי בן-ארי, שלמעשה היה מאבות "חשופים בצריח" ו"אחרי", נלמדו ונלמדים עד היום. תרומתו של יצחק רבין גם היא ידועה, כך גם מעשיהם של רבים מבין רמות הפיקוד מהנמוכות ועד הגבוהות, שסיימו את קרבות תש"ח והקנו לנו את זכות ההתקיימות במשך שנים כה-רבות.
אני מודה כי אורי מילשטיין עד לתליית המתים, עשה עבודת ליקוט מרשימה ביותר בהשפעת רצונו לתקן. הוא צירף אלף עובדות זעירות, משניות וכמובן אלה שסייעו לו לצקת את תבנית התזה שלן, שרק נס הביא אותנו לנצחונות במלחמת הקוממיות. כאן אני חולק עליו. לא על העובדות שליקט בשקדנות, אלא על הפרשנות שהוסיף להן. גם אני בדרך כתיבתי לא פעם נעזר בשיטת חיבור העובדות וכשקראתי את רשימותיו של מילשטיין, מצאתי עצמי חסר-אמון מול הסמבטיון המתגעש מהשגיאות הדרמטיות של מפקדי לוחמינו, כפי שמילשטיין פירש אותן.
אני יכול להשתמש בחלק ניכר מאותן עובדות ולצקת אותן באור שונה, חיובי בהרבה מזה שהואיל מילשטיין להאיר בו את דרכו המשחזרת. השחזור שלי מהעובדות יכול כמעט באותה מידה להעמיד "מצבים וגילויים" שלו באור שונה לגמרי, המחייב אותי לפחות להכיר תודה עמוקה לכל אותם מוכפשים באמצעות המקלדת הזועפת של מילשטיין. כשמדברים על מלחמת "אין ברירה" כזאת, צריך פרשן מנוסה כמילשטיין שהקדיש חייו לחקר מלחמות ישראל, לזכור את התקופה ואת הרקע של עם מתגונן בן לילה ותוך מלחמה בלתי ברורה לחלוטין שנכפית עליו, והוא מעצב דפוסיו הראשוניים.
פרשנותו של מילשטיין אינה עושה לא אמת ולא צדק עם התקופה ועם הלוחמים. שני לוחמים וותיקים מאז, ידידים קרובים, באמצע שנות השמונים שלהם כיום, היו נערים בן שמונה-עשרה בקושי בעת שהשתתפו אז במאבק הזה, נפצעו אנושות ונושאים בגופם את צלקות הקרבות. שניים אלה, יוסי ע. ומשה ר. נדהמו למשמע הפרשנות של מילשטיין. תגובתם הייתה נחרצת: "על מה הוא מדבר? רוב הלוחמים היו בכלל ילדים!"
שני אלה, מראשוני ארגון נכי צה"ל, מוכרים וידועים גם באומץ-לבם ובנחישותם, הם הם הנציגים האמיתיים של המתים אז ולאורך הדרך, וסיפוריהם טבולים בניחוח שונה לגמרי מזה של אורי מילשטיין. בשם המתים, ביניהם דמויות מופתיות, אני כותב את השורות האלה. הם ראויים למלוא הכבוד ההיסטורי ולא ליחס היסטרי של פורע-לשון.
