לעתים אני נתקל בכותרת בולענית מצמררת באחד העיתונים הבאה להבעית כי אנחנו מתקרבים לחזון אחרית הימים, להלך עלינו אימים כי אפוקליפסה הנוחתת עלינו כחשרת פלדה ממרומים, מועכת את עולמנו עד שעולה אבק דק. דבר לא נותר. לא בחומר לא ברוח.
בעולם משתנה כשלנו גם כותרת כזאת משקפת מציאות מטרידה כשהיא טבולה בהבליה. הבעיה הפעם היא לא רק בכותרת המשתרעת באותיות של קידוש-כוכבים אלא גם בתוכן ההיסטרי שנמצא מתחת לה ולו אחרי במישרין הפרשן המבוהל, מר
נחום ברנע, כתב-חצר מובהק.
כזו הייתה ההרגשה הפוקדת את קוראי
ידיעות אחרונות כשראו את הכותרת הראשית של גיליון ערב החג האחרון, המתריעה מהתמוטטות הרשות הפלשתינית על-פי החלטתה, וביטול כל ההסכמים עם ישראל. לדעת הכתב יש בצעד "המיואש" הזה משום מתן גט כריתות למדינת ישראל וקץ עולם העלול לפגוע בנו בעקבות האקט המסעיר הזה.
ההחלטה הזו התפרשה על-ידי כותב הרשימה המפורטת, מר נחום ברנע, כתב לשכות רמות משופשף וותיק עד לעייפה, כהחלטה שתיאלץ את מדינת ישראל לחזור ולהיות אחראית לאוכלוסייה הפלשתינית שתיוותר ללא הנהגה. לכאורה, שוב תרגיל משעשע מבית היוצר של הדמיון המזרחי המתפרע והסבור שיעלה בידו לזעזע עולם תוך שיגור מהלומה מכוונת היטב בכרס הרכה של מדינת ישראל, הפוביות ההיסטריות של הנהגתה. הכתב המנוסה ברנע היודע לבנות את כתבותיו, הרחיב בפרטים המעידים שאם יצלח המהלך הגאוני הזה, כי אז טרגדיה ממשית לפתחנו, מכל הבחינות, מכלכלה קורסת וביטחון מתמוטט.
מר ברנע אף המציא לקוראים נתונים כספיים המדברים על מיליארדים של שקלים שמדינת ישראל תצטרך לגייס בכדי לענות על צורכי הפלשתינים שימצאו לדעת אבו-מאזן בתנאים של "ממשל תחת מגף הכיבוש". משום-מה מתעורר אצלי רושם שאת הרעיון הגאוני הזה שתל בראשם של אבו-מאזן וחבריו ההרפתקנים מישהו מאותם מטפחי תקוות-שווא ממוצא ישראלי, אלה שדואגים לנשוף רוח בשרידי המדורה שלא תכבה אש.
אינני יודע מי בוחש בהולדה המסעירה של כותרת זאת, אבל אין להתעלם מאפשרות שגם לשכת ראש ה
ממשלה שלנו מעוניינת במהומה הנוצרת. רוב המקורות עליהם מסתמך נחום ברנע ברשימתו הרחבה באים מזירתם של "יודעי דבר" המקורבים לחוג המצומצם הפועל כתרנגול בוחן-רוחות של הלשכה המפורסמת בתזזיותיה. בהסתמכו על מקורות אלה קובע הכתב "חתן פרס פוליצר הישראלי לעיתונאות", את מידת החרדה המשמעותית שמעתה תרבץ הר כגיגית כפוייה על ראש כולנו, ותסבך עוד יותר את מערכות חיינו המשובשים מכבר.
הרי לפניכם שוב ספין מבית הספינים הנודע של מר נתניהו, להסיט את נקודת הכובד משחרור הרוצחים הישראלים, ולאפשר תחת לחצו של
ג'ון קרי לשחררם למרות המשמעות הדרמטית של אקט אווילי ומסוכן זה מבחינת העתיד, והסיכונים שיווצרו.
זאת תמונה הבלותית שאסור לאפשר לה אחיזה במציאות. שכן ברור היה לאורך כל הדרך כי שיטת הסחיטות של הרשות הפלשתינית מממשלת ישראל המתכופפת כבננה נרקבת, צולחת כשנלווים אליה איומים בלתי-פוסקים, ברובם חסרי-ערך ממשי. המנהיגות הפלשתינית ללא ספק רווה נחת גם הפעם ממוריה הישראלים המוכרים לנו. מכבר עמדו האבו-מאזנים על יכולתם לתעתע לא רק באמריקנים אלא גם בנו בעזרת אותם ישראלים "החרדים לגורלנו". די לאנשי רמאללה לנשוף "פו" ומיד הציפור שלנו, ממשלת הבננות חמורת הסבר, פורשת כנפיה בבהלה.
אומנם ראש ממשלתנו יודע להתעשת במהירות מהמדרון החלקלק לגיהנום, וניצל את ביקורי המופלטה, לחשוף עצמו כפי שראוי היה שיחשוף ולא רק במלים "גבוהות" מעורטלות מכל מעשה רצוי. שוב חוזר הוא על פזמונו היצירתי ורב ההשראה בנוסח, "יתנו-יקבלו", אמירה שבמציאות מעולם לא עמד בה – היפוכה של אמירה זו הוא הנכון לגבי אותו מומחה מפוקפק לטרור שהגיע אצלנו למעלת ראש ממשלה.
ההצהרה האחרונה של האדון מירושלים ש"אם הם רוצים בשלום שיחפשו אותנו", שוב מעידה שאלה מלים חלולות בלבד, שמשקלן יכול היה להיות רב ומשמעותי אילו היה זה שמשמיע אותן ראש ממשלה בעל כתפיים רחבות וראש צלול לעמוד מאחוריהן ולשנות את כללי הסחר-מכר העלובים בבזאר המזרחי אליו נגררנו. ראש הממשלה מפריח בחזה-גיבורים את המלים "שיחפשו אותנו", מתוך הבנה כי האיומים האלה מרמאללה הם הבל מוחלט. אכן, ייתכן שזהו מצב קומי בשלב זה, אך סופו דרמה וטרגדיה בשלב יותר מאוחר, אם ימומש, שכן כאשר אין חזון – אין פתרון.
אבל הבעיה היא לא רק באיום הזה של אתמול. הבעיה היא שהפלשתינים מרעילים את דמנו באלף נגיסות. מחר כשתהיה להם מדינה ומשהו לא ימצא חן בעיניהם, שוב יחזור משחק האיומים המקובל אצלם לאורך ההיסטוריה, "פוס, לא משחקים".
אין גבול לתעתועי-איומים מופרכים. נניח לרגע שחתמנו על שלום וכבר קיימות שתי מדינת, אחת פלשתינית ואחת ישראלית. הרי ברור לכל בר-דעת כי הפלשתינים יתיישבו לנו על ורידינו וימשיכו למצוץ את דמנו, ואף לא יהססו ב"יאושם" לחזור ולאיים גם בפירוק מדינתם. הם כבר מומחים בהטמנת מוקשים.
מבחינה זו אין חדש תחת כיפת השמיים. הפארסה העגומה הנמשכת עשרים ואחת שנה, מאז ספטמבר 1993, העמידה את המשא-ומתן בימים אלה כמערכון קומי אווילי, והסצנה האחרונה רק מוכיחה בשקיפות את הכוונה האמיתית של ההנהגה הפלשתינית, לבלוע את מדינת ישראל על-ידי הצפתה בפלשתינים. משמע, הפלשתינים אינם מרפים מהתוכנית הגדולה שלהם – היעד האחרון, חיסולה של מדינת הלאום העברי.
זו איננה מחשבה מטומטמת וכאן נמתח הגבול הנפרץ שבין קומדיה לטרגדיה אמיתית, היות שעד היום לא הצגנו תוכנית ברורה משלנו. אילו עמד בראש ממשלת ישראל אדם בעל חזון אמיתי, המסוגל להציג דרך ברורה ולקבל החלטות בעלות משקל, היה נמנע מצב זה הממשיך בתעתועי משא-ומתן ללא תכלית כבר עשרים ואחת שנים; אין לנו הנהגה המסוגלת לתפקד בזווית של ראיית-נולד מרחיקת-טווח. אין ראש ואין זנב. יש גוף בננתי משונה שאינו מסוגל למשילות אמתית שהוא כל-כך חושק בה.
מסתבר כי לא סתם קו דק מפריד בעולם התיאטרון בין הקומי לטרגי. המציאות שלנו עולה על כל דמיון, והיא מאשרת את המצב הקפקאי-תיאטרלי אליו נקלענו מפני שרגליו של ראש הממשלה שלנו נטועות עמוק בביצה רדודה והוא אינו מצליח להיחלץ ממנה, למרות שנמצאים כאלה שממשיכים לראות בו מופת-טבע נדיר. בכל מקרה, יש לדחות על הסף את המשך מדיניות האיומים של הפלשתינים ואת זה ישיג רק ראש ממשלה מסוג אחר. המלכודת של הפלשתינים שקופה כיום יותר מתמיד ובעצם משמעות הכוונה האמתית שמאחוריה אין לזלזל.
