הרשלנות הרפואית שהייתה בעבר בחזקת סוד כמוס בתוך הקהילה הרפואית וגובתה ע"י הנהלות המוסדות הרפואיים למיניהם, פרצה את ההסגר בשנים האחרונות. כיום יש מודעות רבה בקרב חולים ובני משפחותיהם לנזקים בלתי הפיכים - גופניים ונפשיים שנגרמים ע"י רשלנות רפואית, והם אינם מוכנים להבליג ולהתעלם מפשלות רפואיות שנגרמו בגלל העדר מיומנות מקצועית, חוסר אחריות, חיפזון ושאר תופעות פסולות.
החולים מכירים גם את חוק זכויות החולה, המחייב במפורש את הרופאים המנתחים והמטפלים לידע מראש את חוליהם או את בני משפחותיהם לגבי כל הפעולות והטיפולים המתוכננים, ובעיקר להזהיר מפני הסיכונים והסיבוכים שעלולים לקרות חלילה.
עוד קובע החוק, שכל חולה זכאי לפני ביצוע הטיפול הרפואי המכריע לקבל חוות דעת רפואית שניה, ואחרי הטיפול - החולה או באי כוחו רשאים לקבל עפ"י דרישה את כל התיק הרפואי המצוי בידי הרופא או המוסד הרפואי, על-מנת שניתן יהיה לעקוב אחר מהלך כל השתלשלות הטיפול הרפואי.
במסגרת עבודתי המקצועית כפרקליטה של חולים שנפטרו או נפגעו בגלל רשלנות רפואית, הייתי עדה לעיתים מזומנות לתופעה מכוערת של ניסיונות טיוח, על-מנת לטשטש את מעשי הרשלנות. נתקלתי פעמים רבות במעשים נלוזים של רופאים "שתקנים", שסירבו למסור מידע חיוני נגד חבריהם, בניסיון למנוע הגשת תביעות נזיקין הכלל הבדוק: "הגן עלי מפני תביעה נגדי ואגן עליך מפני תביעה נגדך". יד רפואית אחת רוחצת את חברתה.
התופעה החמורה ביותר לדידי שנחשפת כאן לראשונה, ועומדת בניגוד לעיקרון המקודש של זכות הציבור לדעת ובניגוד לטובת הציבור, היא חיובם של נפגעי רשלנות רפואית ע"י חברות שמבטחות את ציבור הרופאים והמוסדות הרפואיים מפני רשלנות רפואית, לחתום, כאחד מתנאי הפשרה לקבלת פיצוי על הנזקים שנגרמו להם, על מסמך האוסר עליהם לחשוף את פרטי הרשלנות הרפואית שבגינה קיבלו פיצוי, וכמו כן להתחייב שלא לגלות את שמות הרופאים הרשלנים ושמות המוסדות הרפואיים שבהם אירעו מקרי הרשלנות.
עלי לציין שבשום תחום אחר של תביעות נזיקין לא מקובל להתנות הסכמי פשרה באיסור פרסום. הליך חריג זה נוגד גם את עיקרון פומביות הדיון שמצא את ביטויו בשורה של פסקי דין בבית המשפט העליון.
הנוסח הסטנדרטי של ההתחייבות הוא: "אנו מתחייבים לשמור את פרטי כתב ויתור זה בסודיות ולא לפרסמו בעצמנו או מי מטעמנו באמצעי התקשורת או בכל אמצעי פומבי אחר". כמו כן מחויב החולה או בא כוח לחתום ולאשר שלא הייתה רשלנות רפואית. וזה כבר גובל בצביעות לשמה.
ההתניות הללו שנועדו להבטיח ולקנות בעת ובעונה אחת את שתיקתם החולים, הינן, לדעתי, צעד כפייתי של חברות הביטוח שמצטרפות בכך לטיוח של מעשי רשלנות רפואית, במטרה שקופה למנוע מהציבור את המידע הרלבנטי שעל-פיו, בפני כל נפגע של רשלנות רפואית במדינה, או בפני בני משפחתו, פתוח ערוץ משפטי לקבל פיצוי כספי. קבלת הפיצוי משמעותה למעשה הודאה של המשלמים במעשי הרשלנות.
התניית הסודיות מהווה ניצול לרעה, בדרך צינית, את מצוקתו והתשתו של התובע בגלל התמשכות המשפט, ושתיקתו המלאכותית נקנית אפוא בכסף ובכפייה ולא מתוך הסכמה רצונית.
לדעתי, אישור סעיף הסודיות המפורט לעיל בהסכמי הפשרה בתביעות על מעשי רשלנות הרפואית, אינו חוקי לדעתי. לבית המשפט יש סמכות לצוות על איסור פרסום רק במקרים הקבועים בחוק (כגון בעניינם של קטינים).
נר לרגלי משמשת ההלכה שקבע בשעתו נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בפרשת הוצאת ספרו של העיתונאי אריה אבנרי "הגביר" (הביוגרפיה של "מנכ"ל המדינה" חבר הכנסת המנוח אברהם שפירא) שקבע, בין השאר, שעיקרון חופש הביטוי גובר על זכותו של האדם לשם טוב. פסק דין זה שימש לאורך השנים הלכה לעשרות פסקי דין.
קשה לי להניח שהרופאים הרשלנים נהנים משם טוב, שכן חלק ניכר ממקרי הרשלנות פורסמו עוד קודם לכן בהרחבה בכלי התקשורת - אחרי הגשת כתבי תביעות הנזיקין, ולמרבה האבסורד מבקשים מחולים שלא לפרסם שמות של רופאים ומוסדות רפואיים שחלקם כבר פורסמו כאמור.
אני סבורה שזכותו של הציבור שנזקק לשירותים רפואיים (ומי אינו נזקק) לדעת את שמותיהם של הרופאים שהתרשלו, ושל המוסדות הרפואיים שבהם אירעו מקרי הרשלנות, על-מנת שיוכל לשמור על ביטחונו האישי ולהחליט בהתאם.
באחרונה החלטתי להניף את "נס המרד" בהתניות הסודיות בהסכמי הפשרה. העליתי את הנושא לדיון בפורום הנזיקין של לשכת עורכי הדין, שאמור לדון בנושא זה בימים הקרובים.
אני מצפה שלמאבקי יצטרפו גם מוסדות העיתונאים שמצויים לגלות יותר רגישות לנושא חופש הביטוי. אשמח מאוד אם גם הציבור הרחב יצטרף למאבק זה שהוא מאבק לטובתו.
לפניות -
lordi@zahav.net.il