ב-27 באפריל 1986 נרצח במזרח ירושלים פול אפלבי. מחבל ירה בעורפו מטווח אפס. העיתונות דיווחה על תייר בריטי שנרצח כנקמה, אחרי שבריטניה שיתפה פעולה עם ארה"ב בתקיפה אווירית בלוב באותה שנה.
שמו של פול עלה, כבדרך אגב, בכל פעם שהתעורר ויכוח על שחרור מחבלים. זה היה לפני עידן העיתונות המקוונת ואת סיפורו אף אחד לא ידע. בזיכרון הישראלי הוא נשמר רק אצל מי שהכיר אותו פה וחשב עליו טובות. אלה שלא הבינו, לא אז ולא היום, מה לו ולאדמה הזאת שעליה איבד את חייו. אלה שנשארו פה נטולי מצבה וקבר.
הוא היה בחור צעיר, מוזר ונפלא. יפה תואר עד כאב, עם נשמה של מוזיקאי. קצת תמהוני, כמו חצי מהמשוגעים שמגיעים לירושלים. הוא חי את חייו עד לרגע האחרון על-פי
כבוד האדם ואהבת האדם באשר הוא, אוסף בדרכו העדינה והמיוחדת חברים מכל דת וצבע. אפילו רוצחו סיפר כי ענה לו באדיבות רבה, שנייה לפני שהפנה אליו את גבו בתמימות, לא מנחש כי אקדח יישלף, יוצמד לעורפו ותישמע ירייה אחת בלבד.
פול היה חבר שלי והאיש שהטעין את החלומות הרומנטיים שלי במשך שנים רבות. פעם הוא ביקש שאכתוב לו שיר. כשהוא נרצח כתבתי עליו. מילים פשוטות, בלי יומרות, לקוחות מפה ומשם. מילים של ילדה בת 20 שכמו ראתה את הנולד, את כאב האובדן ואת הזיכרון שננעץ ולא מרפה, כופה עצמו גם כעבור שנים.
28 שנה אחרי, אולי הגיע הזמן שהמילים הפשוטות האלה ימצאו במה. תהא זאת דרכי הצנועה להנציח אותו.
זיכרונות אהיה לך מלאך, אמרת לי.
ואני לא ידעתי שנחבא בך ניגון של מוות.
אתה עוד לא זיכרון נכפה
וכבר אני מבקשת:
אלוהים - קח אתה את הזיכרון הזה.
מאותו הלב שממנו צורח געגוע.
בחושך -
חומק, צובט, מועך.
מבקש שאקרא בשמו - אני האהבה.
הזמן יקבץ את הזיכרונות.
יבקש ממני מחילה.
ידרוש ממני לאסוף את הפחדים,
לאסוף רסיסי חיים שהיו.
לשמור עליהם,
לחמם אותם בחום גופי.
ואני לא אזכור ריח,
ולא אזכור עיניים.
לא אזכור קול,
ולא לב פועם, שפעם מזמן, פעמתי איתו.
אולי אזכור חיוך,
אולי אצבעות ארוכות,
פורטות על גיטרה,
פוצעות את שנתי.
ואת הזעקה.
הזעקה שלי.
