בסיכומו של דבר, הולכתו של רב-אלוף משה יעלון (בוגי) הביתה היתה בעיתה. כבר כתבתי במאמרי באתר הזה, שנעשתה, לכאורה, באיחור של שנתיים. עתה יש להיערך לעידן חדש של רא"ל דן חלוץ: הטייס הראשון ממפקדי חיל האוויר, שנבחר לרמטכ"ל (כזכור, רב-אלוף חיים לסקוב - הרמטכ"ל החמישי של צה"ל - גם פיקד על חיל האוויר, אך הוא לא היה טייס).
כשהצבא האמריקני נכשל בקרב בוויטנאם ובדרום-מזרח אסיה הוא חזר הביתה ללקק את הפצעים, ונכנס לשנים ארוכות של מחשבות ושל תיקונים. בארה"ב נעשה מאמץ כביר ללמוד לקחים - כולל את לקחי מלחמת יום הכיפורים. בדחנים מחבריי טוענים, שהאמריקנים היו היחידים, שלמדו את לקחי המלחמה הארורה שלנו.
חלק מהעניין היה קידום מואץ של שכבות שלמות של קצונה. הם מונו, נכשלו, והוחלפו בקצב מהיר ביותר, שלא אפיין מעולם את הכוחות המזוינים של ארה"ב. כך, למשל, גנרל ה' נורמן שווארצקוף, שפיקד על הפיקוד המרכזי (CENTCOM) של ארה"ב במלחמת המפרץ בשנים 1990-1991, היה רק מג"ד בוויטנאם, בתחילת שנות השבעים, ודרגתו סגן-אלוף ("חצי-קולונל", בסלנג האמריקני). תוך פחות מחמש-עשרה שנה הוא הפך לגנרל של ארבע כוכבים (קידום בחמש דרגות - כמעט קצב צה"לי, שמבטיח את אי-מקצועיות הפיקוד הבכיר).
צה"ל הובס עד-כה בכל המלחמות מאז מלחמת ששת הימים, וגם במלחמת ששת הימים לא ניצח, אלא נבנה ממבצע "מוקד" המדהים של חיל האוויר. לאמיתו של דבר, נכנס צה"ל ל"גאות ושפל" (התגובה למלחמה, שהכריזה הרשות הפלשתינית על היישוב היהודי בארץ ישראל - פעם קראו למלחמה כזו, "מאורעות") כשהוא מובס בהרבה שנות עימות עם הפלשתינים, שבסיומה נכנעה ההנהגה הישראלית, והוליכה את עימה באף לטירת קאנוסה שבאוסלו.
בתוך כך, מנהיגותנו גם הורתה על המנוסה המבוהלת מלבנון, שכמעט שאין ספק, שתרומתה גבוהה עד גדולה מאוד להתפרצות הפלשתינים בספטמבר 2000.
רק הבנה, כי צה"ל נכשל במילוי תפקידו, תביא את הנהגתו לערוך בדק-בית בטירה - לפני שתקרוס כליל. איני מאמין בהיתכנות של תיקון כזה. יותר מדי גנרלים חלחלו מהצבא לתוך המערכת הפוליטית, וקבוצת לחץ זו לא תיתן לעשות רפורמה מהותית, שתציגם בגודלם האמיתי, תוך שתשפר את צה"ל, כדי שיוכל לבצע את תפקידו כהלכה.
כהונת הרמטכ"ל פרשת יעלון העלתה לסדר-היום הציבורי את סוגיית משך כהונת הרמטכ"ל. כרגיל, נטפלו אצלנו לזוטי-זוטות, ועשו מהן מעדן. זו היתה הזדמנות להתחשבן עם שאול מופז, שר הביטחון (עוד כיוון שעקף את יקיר הנוער, מתן וילנאי, בדרכו אל לשכת הרמטכ"ל), ועם ראש הממשלה עצמו.
הולכת רא"ל יעלון הביתה הצביעה על צורך נפשי של הישראלי המצוי לתחום תחומים ולהציב סייגים. המשטר בירושלים בנוי על ניצול חסר-מצרים של הכוח, שלכאורה נתון בידי הרשות. לכן, במדינת הקביעות-בעבודה נדרשת הבהרה של סוגיית משך כהונת הרמטכ"ל - בניגוד לכל קצין אחר.
בעקרונות, שהציע זאב ז'בוטינסקי, נמצא "הדר". נראה, כי בצבא מרושל ושלומפר כמו צה"ל, שמשלם מחירים מבצעיים כבדים על אי-סדר, ל"הדר" אין מקום. לפחות, כך הדבר בצבא "הירוק". רא"ל חלוץ עשוי לייבא לצבא הזה תרבות אחרת לחלוטין - זו של חיל האוויר - ולא אין טעם במינויו. אחרי כארבעה עשורים של רמטכ"לים רעים, ישראל צריכה שינוי, בהנהגת רמטכ"ל טוב לשם שינוי.
קביעות והדדיות הינן יסודות ביחסי אנוש ובתרבות הניהולית של כל ארגון. לכן, הקצונה הבכירה צריכה לדעת כמה זמן יכהן רמטכ"ל. לעומת זאת, בחיי הכלכלה, ובעיקר בתרבות הטכנולוגיה העלית (היי טק) הקביעות היא תוצא של הצלחה במשימות. וידוע הסיפור של מנכ"לית חברת המחשבים HP, שנשלחה לא מזמן הביתה.
בעוד שב"חוק השב"כ" נקצבו לכהונת ראש השב"כ חמש שנים, לא נקצבה ב"חוק יסוד: צה"ל" כהונת הרמטכ"ל. המסורת קבעה מימי רא"ל יצחק רבין, שממנים רמטכ"ל לשלוש שנים, ומאריכים (כמעט אוטומטית) את כהונתו בשנה, או אפילו ביותר. הדבר מנוגד לכל היגיון כיוון שאין בו מנגנון של גמול על שירות נפלא, או עונש על שירות גרוע.
מאז שנות השישים עוד לא היה, לדעתי, רמטכ"ל, שהגיע לו גמול כזה. אדרבא, כל מי שביקר בלשכת הרמטכ"ל אחרי רבין רמטכ"ל השאיר ליורשו צה"ל חלש, מבורדק יותר ורע יותר מאשר קיבל לידיו, והדבר ניכר בניהולו של הצבא ובהישגיו המבצעית. היה די בכמה חודשים כדי לדעת, שאפשר היה לוותר על שירותיהם הרעים של כמה מהרמטכ"לים שלנו כבר בתחילת הדרך.
כמו במדינה דרום אמריקנית (כחובב בננות, לא אעליבן), הדרגה הבכירה ביותר בצבאנו הינה כיסא ליד שולחן הממשלה, או אפילו פרזידנטה (נשיא). הרי לא יכלו להעליב רמטכ"ל, ולא להאריך את כהונתו. בעוד שנה-שנתיים הוא עלול לא להצביע אמון בראש הממשלה... הכל אישי, כידוע.
כהונה של פחות משלוש שנים אינה ראויה כיוון שהרמטכ"ל לא יצליח לעשות דבר בתפקידו - פרט לקידום מקורביו. כהונה ארוכה מחמש שנים תעודד קיפאון ותנציח משגים.
לכן, הייתי מציע רפורמה כוללת, שתבוצע בתיקון ל"חוק יסוד: צה"ל", ותקצוב לרמטכ"ל חמש שנים, שיורכבו משתי כהונות: האחת של שלוש שנים והאחרת - כבונוס על שירות מוצלח של שנתיים. כהונה של שלוש/חמש שנים תאפשר צמיחה נאותה של מועמדים לסגנים, שיוכלו לרשת את הרמטכ"ל בבוא יומו.
ועדה מיוחדת של חברי כנסת תבחן את המינוי בשיטה של שימוע (hearing) פומבי, כנהוג בסנאט של ארה"ב. ועדה זו תורכב מחברים בוועדת חוץ וביטחון, בוועדת הכספים ובוועדה לביקורת המדינה. הרכב כזה ימתן את המינון הגבוה של גנרלים בסגל ועדת חוץ וביטחון. אותה ועדה גם תבחן את הארכת כהונת הרמטכ"ל. כלומר, הרמטכ"ל לא יישב על זרי דפנה, אלא יתאמץ כל כהונתו, כדי לשכנע את הציבור, כי מגיעה לו עוד שנה בלשכתו.
ביקורת זו תגדיל, כנראה, את הבקרה האזרחית על מערכת הביטחון - יסוד לקוי ביותר במערכת הישראלית.
