החברה הישראלית - מפולגת, משוסעת, מקוטבת - נועצת סכינים חלודות בלבם של רבים מקשישיה. היא עושה זאת באדישות אין קץ - באמצעות ההתעלמות הרשלנית והפושעת מהם. דינם של אנשים אשר לא היו יכולים לחיות בכבוד נגזר להיחרץ באופן שאין מבעית ומצמרר ממנו: למות בחוסר כל, בהעדר שמץ אנושיות, בעליבות, בעוני, בבושה ובחרפה.
הנתונים הסטטיסטיים היבשים מאששים ומאשרים את התחושה החריפה. הם מעצבים, מגבשים ומכוננים את ידיעת העובדות לתודעה ולתובנה. מעתה, כאשר תחול על פלוני-אלמוני ("לכל איש יש שם", כתבה המשוררת זלדה) ההגדרה 'קשישה', הדעת תעלה מנשייתה ומטימיונה אין-ספור של מראות שרואים הן בעיני הבשר והן בעיני הרוח: קשישה גלמודה, שרועה על מיטה, אשר המזרן המונח עליה מרוט, מהוה ומרופט - למי בעצם אכפת? - בדירת חדר צינוקית, לא מוסקת.
המקרר כמעט ריק. הקיר מתקלף. הטיח נושר. כתמים מכוערים של עובש דלוח מגובבים עליהם כגוויות של עטלפים שהוטחו בהם ברשעות ובזדון, כדי להעצים את אווירת הפחד, החרדה והבעתה של הדיירת הערירית, הלא מוגנת. על שידה שבורה - התרופות שהיא לוקחת, אם אינה שוכחת, בגלל מחלותיה הכרוניות. היא לא יודעת קרוא וכתוב. היא יודעת לדבר אבל אין לה עם מי, אין לה על מה. היא כלואה בין ארבעה הקירות, מרצה את חייה כרצות אסיר את עונשו. הקיצבה הזעומה היא הקרש שעליו היא צפה, עלולה לטבוע בכל רגע, על גליו של ים הקיום האכזר.
היא לא צברה דבר ליום סגריר (מזה שנים, בטרם היותה קשישה, כל יום היה, ועודנו, עבורה יום כזה: אפל וסגרירי). אין לה מי שיסעד אותה, בתשישותה הפיסית והנפשית. חייה הם תהליך של דעיכה. של גוויעה. של גסיסה. עצובים, כואבים ומרים, הם חייה הקשים של האשה הזו, אשר נחשבת - אם בכלל - רק על-פי הגדרתה: 'קשישה'.
החברה בזה לה, מתנכרת אליה, דורכת עליה, רומסת אותה. החברה לא סופרת אותה. היא מהווה עבור החברה מכשול, אבן נגף, מטרד. הקשישה מעיקה. הקשישה תשושה, סיעודית (אבל לא נסעדת!) - רוטנת. היא מרירה. היא חמוצה. היא זועפת. אין לה מה להרוויח ואין לה מה להפסיד. אין לה דבר. אין לה כלום. ההאשמה שלה, אף שהיא מוצדקת ועניינית, היא בעצם התרסה כוללת: היא סתמית, לא ממוקדת, לא נקודתית, לא שמית. היא אינה מנומקת. כמוה כהמיית לב, כזעקה נואשת לשמים. מי יושב במרומים? מי שומע?
אולי יש לה לב זהב. אולי יש לה השכלה רחבה. אולי היא חביבה, האישה הזו, הקשישה, החיה אלמונית, אנונימית, בגפה. אין מי שיקרא לה 'סבתא' ויחמם את הלב, אשר החיים הקשים כאן הקפיאו אותו.
אין לה כסף ( זאת יש לדעת במקומותינו: מי שאין לו כסף לא שווה כאן כלום!) ובגלל שאין לה כסף, נגרע ממנה הכבוד שאולי היה לה, אולי לא. ומשום שאין לה כסף - אין לה כוח. ומאחר שאין לה כוח - אין לה יכולת להיעזר בזולת. והיות שאין לה יכולת - אין לה סיכוי. והואיל ואין לה סיכוי - אין לה עתיד. ומפני שאין לה עתיד - אין לה, בעצם, כבר היום, שום דבר. שום-כלום.
אילו היה ניתן להוסיף למאמר הזה מוסיקת-רקע הייתם שומעים עכשיו רקוויאם. תפילת אשכבה לאשה קשישה בעודה בחייה. תפילה (תפילה? מוזר, תפילה מזוהה עם אור, עם תקווה, עם סיכוי...) לאשה, אשר ספק אם יימצא מי שיספיד אותה , בבוא יומה.
