ההצגה "שנה טובה לחקלאים בצפון", אחת ההצלחות הבולטות בזירת הפרינג' הישראלי, הועלתה במקור כהצגת סיום שהתעתדה לשחק כשבועיים בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. הקהל שהוסיף לזרום לאולמות, לצד הביקורות הטובות מכל עבר, הביאו להמשך העלאת ההצגה בבית הספר למשחק, ולאחר מן לאימוצה על-ידי בית ציוני אמריקה, שם היא מציגה גם בימים אלה. לאחרונה הוכרזה "שנה טובה לחקלאים בצפון" כמועמדת לפרס התיאטרון של השנה בקטגורית הפרינג'.
ההצגה מספקת נגיעות מהירות בלב הקיום האנושי, הנרקמות לכדי מארג רגשי רב-רבדים. היא מגוללת חמש אפיזודות, כל אחת מהן טעונה בסיפור משלה וכולן גם יחד חוברות, אם נרצה, לכדי סיפור חיים מטולא. משחק נפלא, דינאמיקה מצוינת בין השחקנים, הומור משובח והמון רגש שוזרים זה בזה כאב ושמחה, יאוש ותקווה, נחישות אנושית ותחושה צינית של פטאליזם. מבחינות רבות, ההצגה מחברת בין האדם המודרני והמודע, המצוי, לכאורה, במרכז הקונצנזוס החברתי, ובין גורל, אשר די בנגיעתו הרפה בכדי לייצר מצבים הגורמים אף לחסון שבצופים לנוע בחוסר נוחות בכסאו, בחסות האפלה התיאטרלית.
ראיון עם בימאית ההצגה, יעל רונן (הנשים של פיקאסו, המדריך לחיים הטובים), ועם אחד משחקניה הבולטים, ערן פסח, מספק מבט מכיוון אחר אל מעמקיה של חוויה תיאטרלית אנושית ועתירת רגש.
אלמודובאר- "אאוט", דראג- "אין" ש: קצת על חבלי הלידה של "שנה טובה לחקלאים בצפון".
יעל: "שנה טובה" נולדה מתוך אימפרוביזציות עם השחקנים. בשלב הראשון, כל אחד תיאר את הפנטזיה של הדמות או הסיטואציה שהוא הכי היה רוצה לשחק. מתוך נקודת המוצא הזאת התחלנו לחבר בין דמויות, סיטואציות ונקודות פתיחה לסיפורים. בשלב השני החלטנו שהקונספט יהיה 5 סיפורים קצרים שאינם קשורים זה לזה, כמו ספר של סיפורים קצרים.
ש: והדרך מאימפרוביזציה להצגה?
יעל: כל אחד מהסיפורים התקדם במקביל. העבודה לוותה בתחקיר אינטנסיבי ומעמיק בכל נושא (נכות, טרנסקסואליות, אונס וכו'). ביצענו ראיונות אישיים עם אנשים שהחוויות שלהם דומות. בנוסף, בוצע תחקיר באינטרנט- יומנים, צ'אטים ואתרים אישיים אחרים- כדי לנסות לגעת בדברים בצורה הכי אוטנטית שלהם, לא מזווית צפויה או סטיגמטית, אלא לפצח את האמת מאחורי הדימוי. בשלב בניית התכנים גם התייעצתי עם דודה שלי, שהיא פסיכולוגית ומטפלת בפסיכודרמה, בכדי להעניק להם מימד נוסף של אמינות ועומק.
ערן: במקור היינו אמורים להעלות את "קיקה" לאלמודובאר. יעל באה עם העיבוד, ואחרי שכבר עשינו קריאה ראשונה היא חזרה והציעה להעלות משהו מקורי, שכל אחד יגיד איזו דמות מסקרן אותו לשחק ויעשה אימפרוביזציה על הדמות שלו. דווקא בגלל זה בניית ההצגה הייתה חוויה בפני עצמה. אחרי שהחלטנו על סיטואציות, עשינו על זה אימפרוביזציה, כל אחד את הדמות שלו. כך צמחה למשל דמות של אשה הסובלת מאובססיה קומפולסיבית, או של "דראג קווין". יעל ישבה בצד ופשוט כתבה מה שראתה.
טאבו? אין דבר כזה ש: אחד הרשמים החזקים שלי הוא שבהצגה הזו אין דבר שהוא טאבו- אומרים הכל, משחקים הכל, צוחקים על הכל וכואבים את הכל. האם זה חלק מהמסר?
יעל: בהצגה אין מסר, לא ניסינו להעלות הצגה חינוכית. זו הצגה שמתקשרת ישירות עם תת-המודע של הקהל , עם הפחדים והיצרים הכי בסיסיים שלו. ניסינו לקחת כל אחת מהסצנות עוד שני צעדים קדימה מהמקום שבו בדרך כלל הדרמה עוצרת ולראות מה קורה לנו שם מבחינה רגשית.
ערן: אין טאבו, להיפך. מה שהיה חשוב לנו הוא לעשות הכל. אם יש רקדן לשעבר, שהפך לנכה, לדוגמא, מישהו אחר ירקוד בהצגה את הסולו שלו מול עיניו, אם מישהי הפסידה במשפט על אונס, אז הבעל של אחותה מנצל את זה. מכה על מכה- הדברים שלא מדברים עליהם, ניצול של מצבים פגיעים. היה חשוב לנו שהקהל ייצא עם אימפקט, בגלל התכנים. למעשה, השחקנים שעל הבמה נראים כמו בני השכן, כמוני וכמוך, רק שהם אונסים, רוצחים את הילדים שלהם, מגלים נטיות טרנסקסואליות.
ש: איך השפיעה עליכם, כשחקנים, סצינת האונס, שהיא ללא ספק אחת הקשות, אם לא הקשה ביותר?
יעל: באופן כללי, כנראה יש לי חיבה לסצנות אלימות מחד, ולסצנות הנוגעות בסקס מצד שני. הסיפור על האונס היה חומר מחקרי מרתק ומפחיד בו זמנית. גילינו שמבין כל המשברים המטופלים בהצגה, חוויית האונס היא הפצע היחיד שכמעט ואינו ניתן לאיחוי. מתוך היומנים והצ'אטים שנחשפנו אליהם במהלך התחקיר, השבר של הנאנסת הוא השבר הנורא והקשה ביותר מבחינת יכולת ההחלמה ממנו. מהתחקיר שלנו עלה, שיכולת ההסתגלות וההחלמה ממצב של פגיעה גופנית כל כך קשה הוא עדיין אופטימי יותר מיכולת ההחלמה מאונס.
ערן: טלי (טלי רובין, המשחקת לצד ערן בסצנה זו- ח.ג) ואני חברים הכי טובים. בהתחלה זה השפיע עלינו מאוד ברמה האנרגטית. בכל פעם אחרי החזרות על הסצנה היינו צריכים להתרחק אחד מהשני לזמן מה. היום זה פחות קשה, אנחנו מתחבקים וסוגרים עניין. יש יתרון בלשחק סצנה כזו עם חברה טובה, אפשר לסמוך האחד על השניה, כמו ליפול לאחור ולדעת שמישהו יתפוס אותך ויהי מה.
ש: ערן, קורה שהמשחק שלך בסצינה משפיע על יחס של בנות אליך?
ערן: כן... לא הכי נעים בעולם. הרבה פעמים לבנות קשה להסתכל עליי אחרי הסצנה. מבחינתי זו המחמאה הכי גדולה שאני יכול לקבל, אבל העובדה היא שעדיין בנות מפחדות להסתכל עליי. קורה, לדוגמא, שבחורות באות להחמיא לי על המשחק אבל לא מסתכלות לי בעיניים.
ש: וההורים? איך הם הגיבו לכך שאתה מגלם את דמות האנס?
ערן: ההורים אמרו שאני הכי מדהים בעולם (חיוך רווי גאווה, המוצא את דרכו מאוזן אחת לשנייה). הם מאוד מאמינים בהצגה ובי, והם יודעים שזה לא מה שיהרוס אותי כבן אדם. אם אתה אדם חזק שיכול לשלוט על ה-state of mind שלך, אתה יכול רק להתמקצע לאורך הזמן.
פלירט עם הפחד ש: האם לדעתכם לקחתם איזושהי ריזיקה בהקשר הזה- אחרי הכל, אלה תכנים ממש קשים לסוגים מסוימים של קהל.
יעל: אני לא חושבת. אנשים אוהבים לפלרטט עם הפחד, קל להם יותר לקבל את ההצגה הזאת מאשר, למשל, הצגה שפועלת יותר על התודעה המוסרית והפוליטית. הקהל לא נדרש "לעבוד" בהצגה, אלא רק להתמסר לה, והתמסרות היא דבר שקהל בתיאטרון מצפה שיזדמן לו. הקהל הישראלי מתקשה לראות את עצמו במראה ולקבל ביקורת, ושנה טובה מציבה מולו את האחר ולא את הדומה. את כל מה שאתה מפחד שיקרה לך וכל מה שאתה מפחד להיות, ולא את מה שאתה הנך...
ש: יעל, איך לוקחים אנשים צעירים ומוציאים מהם את הרגשות הללו?
ת: ללא שום ספק יש יתרון בכך שהשחקנים הם סטודנטים. הם מלאי תעוזה וחקרנים ומשתוקקים לבחון את הגבולות.
ש: קורה שאתם מבחינים בהבדל בין נשים וגברים המגיבים להצגה?
יעל: התגובות לא מתחלקות בהכרח בין נשים וגברים, אבל לכל אחד יש תמיד את שני הסיפורים שדיברו אליו יותר ואת אלו שפחות. הדבר המדהים הוא שתמיד מדובר בשני סיפורים שונים, כך שבהחלט הנושא, ולא האיכות התיאטראלית של סיפור זה או אחר, הוא זה שמכריע את הכף.
ש: למעשה, שנה טובה היא הצגת סטודנטים שהצליחה ב"עולם של מבוגרים". איך אתם מסבירים את זה? האם זה מפתיע?
יעל: שנה טובה היא הצגה שנוגעת בעצבים חשופים, בפחדים הכי עמוקים של כל אחד, והיא מאוד לא מקומית, היא אוניברסאלית. השחקנים, שהיו שותפים לבניית הדמות חווים רמת הזדהות מאוד גבוהה. לכן ההצגה אפקטיבית מבחינה רגשית, מביאה לסוג של עצב משחרר.
ערן: מה שיפה בהצגה זה שהיא בועטת, זו הצגה ללא יומרות. אנחנו לוקחים פחדים ונותנים להם חיים. ברגע שעושים את זה עם משהו שבא מהלב, זה יוצא אמין. אנחנו בחרנו לעלות עם הכאב. לדוגמא, שני כהן (שחקנית בהצגה- ח.ג.), שאחותה נפטרה לפני כשנתיים ממחלת הסרטן מגלמת בהצגה את תפקיד האחות חולת סרטן. כל אחד מדבר מהפצע האישי שלו.
ש: מה היתה, מבחינתכם, המשמעות של אימוץ ההצגה על-ידי מוסד כמו בית ציוני אמריקה?
יעל: המשך חשיפת ההצגה לקהלים נוספים שהם לא רק קרובי משפחה וחברים, באופן שיפגיש אותה עם קהל רחב, ובעיקר עם תלמידי תיכון שחווים את ההצגה כחוויה מטלטלת.
ערן: כל במה היא חשיפה. אנשי מקצוע רבים באים לצפות בה, כבר היו צופים כמו יעקוב אגמון וגילה אלמגור, כך שמבחינתנו זה דבר טוב.
ש: ולבסוף מה דעתכם על ההכרזה על "שנה טובה" כמועמדת לפרס התיאטרון? האם צפיתם את זה?
יעל: לא צפינו אבל קיווינו...