השופט המחוזי (בדימ.) אורי שטרוזמן, שהתארח אצל חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בחיפה, טען בלהט: "הליך החקיקה של תוכנית ההינתקות מהווה הפרה גסה ובלתי נסבלת של הצדק ולכן מדובר בחוק בלתי לגיטימי", ולכן לא פקודת הנסיגה היא בלתי חוקית - אלא מעמדם של נותני הפקודה - הכנסת והממשלה, ומכאן שלאזרחי המדינה עומדת הזכות של הסרבנות כברירה אחרונה.
דעתו של השופט הנכבד אינה חדשה. הוא משמיע אותם מזה זמן, הן במאמרים והן בראיונות בתקשורת. כמובן שלמתנגדי ההינתקות ומנהיגי מועצת יש"ע וגוש קטיף, שחקן חיזוק בדמות שופט מחוזי בדימוס - הוא נכס אלקטורלי בעל ערך בלתי מבוטל וחיוני למטרה.
אני מכיר אישית את השופט שטרוזמן והופעתי בפניו יותר מעשר שנים. ברוב המקרים קיבלתי את פסיקותיו והצעותיו הנבונות, בהבנה, הסכמה ובהערכה אבל כשהשופט גולש לתחום הפוליטי, מצוייד בכלים משפטיים ובאיזמל חד כשופט, מנסה לחרוץ מהלכים פוליטיים חברתיים, עם קלפים דלים בידיו, המשחק מקבל תפנית שונה.
השופט שטרוזמן טועה בכל הפרמטרים, הן משפטיים, פוליטיים, צבאיים וחברתיים - בהתייחסו להינתקות ולסירוב פקודה. נכון עושה השופט כשהוא מנסה להגדיר לצורך הבנת הנושא את שאלת ההינתקות במושגים של "חוזה" בין המנהיג שרון לבין קהל בוחריו - שלפניהם שטח את קווי המתאר של מדיניותו, וכך יצר כביכול התחייבות לבוחריו לקיים את המטרה שלמענה נבחר.
למסד ולמסגר תהליכים פוליטיים מדיניים במושגים משפטיים הלקוחים מעולם החוזים וההסכמים האזרחיים היא טעות לא רק לוגית, אלא גם עניינית. שהרי הפוליטיקה ואירועים מדיניים ביטחוניים אינם מתנהלים לפי כללים משפטיים מוגדרים וממוסדיים, אלא הם חלק מזרימת החיים, מהשינויים הנובעים ביחסים הבין-מדיניים באזור ובעולם כולו.
מכאן מה שהיה נכון, לפני הבחירות, אינו בהכרח נכון, נבון ויעיל אחרי. לדוגמא: המלחמה בעירק, הניצחון של הנשיא ג'ורג' בוש הן במלחמה והן בבחירות לקדנציה שניה - משנים במהירות את היחסים במזרח התיכון - המפנה של מצרים וירדן והיחס החם והלבבי כלפי אריאל שרון אחרי מותו של יאסר עראפת - איננו מקרי - ולא בא מאהבת שרון וציון ירושלים.
המעמד של בוש, הלחצים על שרון מצד הממשל של ארה"ב, ההתחייבות כלפי המלחמה בטרור ובמיוחד האיום האירני, בתנאי ששרון יצעיד את ההסדר עם הפלשתינים, אינם יכולים להתנהל לפי כללים משפטיים, אלא משיקולים מדיניים פוליטיים ביטחוניים.
אדרבא ואדרבא - מנהיג כמו שרון, שדגל בהתיישבות מאסיבית בעזה ויש"ע משנה לפתע את דעתו והולך על מהלך חד-צדדי של הינתקות, אומרת יותר מדרשני בתחום המדיני-ביטחוני.
שינוי דעתם של פוליטיקאים ומנהיגים אינו דבר חדש. ניתן למצוא אותם אצל מנחם בגין ז"ל, משה דיין ז"ל, יצחק רבין ז"ל, ולהבדיל, הם קיימים גם אצל רבים אחרים שעדיין פעילים בפוליטיקה העכשווית.
יש הטוענים כי שינוי דעת וכיוון אצל מנהיגים כריזמטיים, היא תכונה מנהיגותית חיובית, שבעומדם בראש הפירמידה השלטונית "רואים רחוק ורואים שקוף" (כדברי השיר) - ובכך פועלים לטובת המדינה ביטחונה וקיומה - להבדיל ממנהיגים מסונדלים, מרובעים, אטומים לסביבה ושינוייה בנוסח המנהיגות של יצחק שמיר, ששמר על הקיים במבנה מאובן ולא גמיש.
מנהיג שנמצא באופוזיציה ומפיץ "מצע" מדיני-חברתי, מתייחס לקווי מתאר כלליים. לא זכור לי מקרה אחד מאז קום המדינה שכל סעיפי החוזה או הטיוטה עם הבוחרים לפני הבחירות התמלאו אחרי ולא הוכנסו בהם שינויים מהותיים.
למה הדבר דומה: לאדם שקונה בית מקבלן ע"ס חוזה ונספחים טכניים, ובמהלך הבנייה מכניס שינויים מבניים ופנימיים בהתאם לדרישות חדשות ושינוי תפיסה תוך מהלך הבנייה.
אפשר להתנגד לשרון ולמדיניותו, אפשר לבקר אותם, אפילו להשמיץ אותם, אך אסור להציג את מדיניותו כבלתי לגיטימית או מובילה ל"שואה" בנוסח הקיצוניים חסרי המעצורים. כאשר הכנסת והממשלה ברוב גדול מצביעים בעד מהלכים מדיניים בדרך דמוקרטית, איך אפשר להצביע על דלגיטימציה שלטונית. אלא אם רוצים לפרק את הקיים ולהתחיל בדרך שלטונית חדשה שתומלץ ותאומץ ע"י המיעוט בעם שיכריע ברוב קולות של המיעוט ויחייב את הרוב - אשר גם בכנסת וגם בסקרי דעת הקהל מביע את רצונו ותומך במהלך של הממשלה.
הסרבנות האזרחית המוצעת על-ידי השופט שטרוזמן, מניעיה ויסודותיה פסולים ואנטי-דמוקרטיים. אימוץ שיטה זו הוא מתכון בטוח להרס השלטון הדמוקרטי. כבר כתבתי במאמר אחר, כי "משאל עם" הוא בהחלט אופציה דמוקרטית אם היא מתקבלת ע"י הממשלה והכנסת.
אזכיר, כי נושא משאל העם לא מעוגן אצלנו עדיין בחוקי היסוד או בחוקים הפנימיים, ועדיין חסר רוב בכנסת ובעם ולביצועו.
באשר לקרע בעם, שהמשאל צריך למנוע, צודק השופט שהקרע כבר קיים, אבל זה תמיד המצב כאשר מיעוט רואה עצמו נפגע ונרמס לדעתו ע"י הרוב והקרע נמצא בתוכו כלפי הרוב המכריע, כפי שזה בא לידי ביטוי גם בנושאים חברתיים כגון: המדיניות הכלכלית, תקציב המדינה ונושאים רבים אחרים.
ציינתי בעבר, ואני מדגיש זאת שוב, את ישובי גוש קטיף. יש לראותם כמוצבים של אנשי מילואים, בשטחים שאינם שטחי מולדת או אדמת קודש. תפקידם הביטחוני והמדיני הסתיים בהצלחה ועליהם לחזור לבסיסם לגבולות מדינת ישראל. כל זמן שהממשלה, פועלת על-פי כללים דמוקרטיים ומקבלת גיבוי מהעם דרך נציגיו בכנסת, היא פועלת נכון ושומרת על שלטון החוק.
____________________
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות
