צה"ל הובס עד כה בכל המלחמות מאז מלחמת ששת הימים, וגם במלחמת ששת הימים לא ניצח, אלא נבנה מהמבצע המדהים של חיל האוויר. רק הבנה, כי צה"ל נכשל במילוי תפקידו, תביא את הנהגתו לערוך בדק-בית בטירה - לפני שתקרוס כליל.
לישראל דרוש בדחיפות צבא מקצועי, שייתן לה ביטחון בעלות סבירה. אי אפשר להשתית ביטחון על מערכת חובבנית של קציני קבע, השואטים לקראת הפנסיה שלהם, כדי להספיק לתפוס כפי יכולתם ב"מעגל השני". כתוצאה מכך נדרשים הרבה יותר קצינים ומש"קים להכשיר כמות גדולה של אנשי מילואים.
לא צבא העם: כל רפורמה בצבא צריכה להתחיל משיטת הגיוס - האם נמשיך לשלם מס-שפתיים לסיסמה הנבובה "צבא העם"? כבר בימי "היישוב" - בניגוד לתדמית - נשאו רק מעטים בעול הביטחוני; ואלה היו, בעיקר, גברים יהודיים. מאז לא השתנתה המגמה מחד גיסא, ונדרשת גישה חדשה מאידך גיסא.
לישראל אין די במיליציה, שתאמן את אנשיה בצורה לא-מקצועית ובזבזנית. לכאורה, צבא מקצועי הנו הפתרון - אך רק על הנייר, או ליתר דיוק: בטווח רחוק.
גם אם נניח, כי פנינו לאי-מלחמה, שלום קר עם הפלשתינחם (כפי שיש לנו עם מצרים ואפילו עם ירדן), ישראל תיזקק לצבא. אחרי הנסיגה מגוש קטיף צה"ל לא יוכל לקטון מיד, כיוון שתידרש תקופה ארוכה של בחינת המדיניות האמיתית של הרשות הפלשתינית ושל מצרים. אחר כך, ניתן למחוק חזית מהרשימה.
יש לנו גבול שקט ביותר עם סוריה ברמת הגולן. למיטב זיכרוני, היו בו רק שתי תקריות מאז שהחזרתי במו ידיי לסורים את מוצב 116 ואת אחיו, מוצב 117, ביוני 1974. כידוע, נחתם חוזה שלום מתוקשר להפליא וססגוני בפרסי נובל עם מצרים. אחריו נחתם חוזה שלום עם לבנון מנוחתו עדן. ולבסוף, יש לנו חוזה שלום עם ירדן. קשה לי לזכור את השפעת הנ"ל על סדר הכוחות של צה"ל. יש סיבות רבות לכך - בין השאר, העובדה העגומה, שהקטנת סדר הכוחות (סד"כ) של צה"ל פירושה פחות תקציב ביטחון וכיסוי נמוך יותר לתנאי השירות לפנסיות העתק, שקצונת הקבע ארגנה לעצמה.
כנראה, בלתי נמנע, שהמעבר לצבא שלום פירושו יהיה מעבר לצבא מקצועי. זו גם תוצאה בלתי נמנעת של ניהול שערורייתי של משאבי-האנוש בצה"ל משך יותר מחמישים שנה. בניהול מטופש הצליח צה"ל להניע רבים וטובים מהנוער ומאנשי המילואים לחוסר מוטיווציה לגיוס ובעיקר, להשתמטות משירות קרבי. צה"ל הפך עם השנים לצבא מסואב, שרובו מפקדות מיותרות, ורק המסכנים נותרו בו בתפקידי לחימה.
מחריד לחשוב, כי זה נעשה בעודנו לוחמים ומאוימים.
המעבר לצבא מקצועי הנו תהליך ארוך-טווח, שצריך להימשך מעבר לקדנציה של שר ביטחון/רמטכ"ל אחד - אתגר אמיתי לדמוקרטיה. המעבר הזה דורש שינויים מהותיים בשירות החובה, בשירות הקבע ובשירות המילואים. כל זאת צריך להיעשות תוך שמירה על יכולת (שלדעתי, כבר עתה די אופסה) לגייס מילואים למקרה חירום.
אם טעינו - ויידרש גיוס של סד"כ מלא להדוף מתקפה ערבית – הרי מדובר, פחות או יותר, במשך זמן של שנה, הנדרש להכשרת יחידה עד שתהיה כשירה לצאת לקרב ללא כל ניסיון.
הרפורמה תדרוש, כנראה, משאבים רבים (בין השאר, לשלם משכורת של ממש למגויסים). ישראל תצטרך לבנות במהלכה שניים-שלושה צבאות, שיתנוונו עם הזמן (גם על-ידי אי-קריאה לשמ"פ), וייתנו את הביטחון לישראל עד השלמתה.
המשך הרגיעה בגבולות יכול להביא לירידה ממשית במוטיבציה לשרת בקבע, שגם כך אינה גבוהה ובעיקר, כיוון שהתמריץ העיקרי למשרתי הקבע הוא שכר. נראה לי, כי מדינת ישראל לא תוכל לשאת בהמשך השערוריה של שכר אנשי הקבע, של תנאי שירותם ושל תנאי פרישתם. כבר כיום אין תקציב הביטחון יכול לשאת בעול האקטוארי של התחייבות זו.
לפיכך, תהיה לצה"ל בעיה - כמו לכל צבא מערבי לגייס אנשים לשורותיו. כיוון שוועדת עברי פתחה באחרונה גם בפני גברים את האופציה לשרת שירות לאומי לא-ביטחוני - יצטרך צה"ל להתאמץ, כדי לרכוש את תשומת-לבו של הנוער. אני מקווה, כי תוטל חובת שירות לאומי על הנוער, ואותה מי שירצה יוכל למלאה בצה"ל.
יש חשש פן רק מוכי גורל ונידחים יגיעו לשרת בצה"ל החדש כפי שקרה בארצות-הברית. כדי למנוע זאת, צה"ל צריך להיות צבא הישגי, השואף למצוינות. רק צבא כזה יוכל להציב תקנים מחמירים לגיוס. רק צבא של מצוינות ממש - בניגוד לדמגוגיה של מצוינות יוכל להיות אטרקטיבי לנוער.
בנוסף, יש לאמץ רעיונות לעידוד גיוס מצבאות אחרים. למשל, בארצות-הברית מבטיחים למתגייסים מלגות יפות למימון שכר הלימוד באוניברסיטאות. פיתוח שיכונים מודרניים לצבא קבע בנוסח יבנה, רעות ועוד - יכול למשוך צעירים מוכשרים לצבא.
צבא מקצועי הנו צבא יקר. גיוס (פרסום, יחסי ציבור, מיון והשמה) והכשרה עולים כסף רב. לכן, המערכת צריכה להיות יעילה וטובה, כדי שהמתגייסים ירצו לבוא, ולהישאר בה.
גם כיום עיקר חיל האוויר ועיקר חיל הים הנם חיילי קבע. במהדורתו המקצועית צה"ל כולו יהיה לבסוף צבא מקצועי, סדיר. לפתע נגיע סוף-כל-סוף לצבא קטן, שייאלץ להיות חכם (כמו חיל האוויר וכמו חיל הים וגם יותר). כדי להשיג זאת יש לעבוד קשה, ולא רק לפטפט ללא מעצורים. יש בסיפור הזה גם הטבה סמויה: צבא קטן וחכם, שיהיה עתיר טכנולוגיה, ידרוש פחות אנשים להכשרת מתגייסים, למינהלה של אנשי מילואים ולהחזרת אנשי מילואים לכשירות בעת שמ"פ.
הכשרת הקצין: צה"ל אינו יכול להמשיך להכשיר קצינים כמו בימי ג'וערה העליזים. כדי שקצין יהיה מקצועי במאה ה-21, הוא צריך השכלה רחבה בתחום הצבאי ובתחום מדעי. על הבסיס הזה אקדמיה צבאית יש להכשיר את הקצין לפקד, בהתאם להתמחותו.
די מפתיע, אך עד היום טרם קמה בארץ מחלקה אקדמית אזרחית להיסטוריה צבאית. בין השאר, זה נובע ממדיניות מכוונת וארוכת-שנים של אי-חשיפה של תיעוד בארכיון צה"ל. בצה"ל עוסקים במורשת קרב במקום לחקור קרבות, וללמוד מלקחיהם, לרוב מבלי לתחקר קרבות. יש בישראל רק ארבע תכניות ללימודי ביטחון ושלושה-ארבעה מכונים למחקר אסטרטגי. כלומר, חסרה התשתית האינטלקטואלית לביטחון.
כדי להפוך את צה"ל לצבא מקצועי, נדרשת השקעה רבה בפיתוח אקדמיות צבאיות בארץ, כולל מסלולים דמויי ROTC (שלושה מסלולים: אוויר, ים יבשה הדומים לעתודה האקדמית שלנו. הם מספקים כיום את מרבית קצונת הקבע לכוחות המזוינים של ארצות-הברית). זה אתגר בעייתי למדי; ואיני בטוח, שמערכת הביטחון תוכל להתמודד עמו. טיפולו הכושל של צה"ל בעתודה האקדמית, שפשטה למעשה את הרגל, יכול להעיד על קוצר-ידה.
בצה"ל חסרים, לדעתי, האנשים המתאימים לנהל את האקדמיות הללו מבחינה אקדמית. צה"ל צמח להיות ארגון אנטי-אינטלקטואלי, שמקיים עם האקדמיה הישראלית יחסי טפילות, שעיקרה תנו לי תארים אקדמיים בקלות (אם לא אצליח לקבלם בלטוויה), וקבלו כספים, מידע והצבה נוחה במילואים. גם כמות הקצינים הבכירים, שיש להם השכלה של ממש בתחומי הביטחון קטנה. לרובם תוארי נוחות במקצועות שונים. כמות בעלי התואר השלישי (PhD) בקרב קצונת צה"ל נמוכה להחריד בהשוואה לכל צבא מערבי אחר, ותרומת הקצונה למחשבה הצבאית קטנה ביותר.
מלבד זאת, נראה לי, כי אין למועצה להשכלה גבוהה ולוועדתה לתכנון ולתקצוב (שהיא בעצם נציגת משרד האוצר) די כספים להקמת אקדמיות צבאיות.
שירות מאוזן: רבות מהתקלות המבצעיות, שצה"ל ידע – כמו צבאות לוחמים אחרים נבעו מעומס רב מדי על מפקדים ועל מפקדותיהם ומתנאים בלתי סבירים לקבלת החלטות. איבדנו במהלך השנים רבים וטובים בקרבות בין יחידותינו (מעשה שטן, דווקא אז דייקו החיילים בירי). לכן, בנוסף להכשרה נאותה באקדמיות הצבאיות, יש לדאוג, שמסלול השירות של הקצין יהיה מאוזן, ויכלול הכשרה ברוב תחומי העיסוק הצבאיים.
כיום הכשרת הקצין הנה כתתית. הקורס הבסיסי לקצינים - זה שניתן בבה"ד 1 - אינו ראוי להכשרת קצינים במאה ה-21. רמתו נמוכה, ועיקרו אינו רלוונטי לצבא מודרני. אחריו מוכשר הקצין בחילו. כך, קצין חי"ר אינו זוכה להכיר תפעול שריון, ואינו יודע להפעיל ארטילריה. לעתים גם כשיהיה קצין בכיר למדי יחסרו לו הכישורים הללו. קצין שריון אינו יודע להפעיל חי"ר וכיו"ב. לכל הקצינים הקרביים אין שמץ של מושג במינהלה (שלישות) ובלוגיסטיקה (תחזוקה). הרי לשם כך יש להם קציני מטה?!
בכל הצבאות הזרים הקצין מוכשר זרועית (ים, אוויר, יבשה), ואז פונה לדרכו המקצועית (שריון, הנדסה, תותחנים, שלישות, תחזוקה, מודיעין וכו'). במהלך הקריירה דואגים לאזן את הכשרתו בהתנסות בתחומים נוספים מינהלה, תחזוקה ועוד. כלומר, קצין מגיע לתפקידים בכירים כשהוא מכיר את מרבית התחומים המקצועיים המשיקים למקצועו, ומשפיעים על תפקודו.
בנוסף, בצה"ל ההכשרה אינה חשובה, ובשעת חירום מוותרים עליה לטובת פעילות מבצעית. כך, כוננות מבטלת קורסים, או פוגעת בהם קשות.
בסיכומו של דבר, רמתו של קורס הקצינים בצה"ל נמוכה, והתוצר שלו אינו מתאים לפקד על יחידה בצבא מודרני. כידוע, רוב הקצונה - כלומר, מי שלא בחר במסלול של צבא קבע - זו תהיה עיקר הכשרתו הצבאית. לאנשי הקבע קורס הקצינים האמיתי הוא תכנית "ברק", או נגזרותיה, המיועדת למי שכבר היו מפקדי פלוגות.
אחת הבעיות הקשות הנה האיזון הדרוש בין שירות קרבי לבין שירות עורפי ובין תפקידי פיקוד לבין תפקידי מטה. האיזון הזה - בשילוב עם נורמות הגיוניות של שעות עבודה ביום/שבוע - שומר על בריאות המפקדים, ומונע את שחיקתם. בצה"ל "הירוק" נוצר מיתוס של "משקיענים", המתייחס בעיקר לכמות הזמן, שהמפקד שורף ביחידתו. בנוסף, אוהב צה"ל "הירוק" לעבוד אל תוך השעות הקטנות של הליילה. וכל המרבה - הרי זה משובח. אלא שכך שוחקים מפקדים, והם יגיעו חס וחלילה לקרב עייפים ומותשים.
לכך יש לצרף את התנאים הקשים, שהרבה ממפקדי השדה של צה"ל חיים בהם. בסופו של דבר, לא פעם הגיעו קצינים רבים לקרב כשלא הספיקו לנוח כהלכה, ונאלצו לקבל החלטות קשות כשהם מותשים.
שירות מאוזן יתרום גם לחיי המשפחה של הקצין, בעיקר כאשר יאומץ המודל של בסיסי חיל האוויר, ושיכוני משפחות יוקמו ברוב הבסיסים הגדולים, או לידם.
הפקת לקחים: אחד הנושאים, שהצבא "הירוק" חייב ללמוד מחיל האוויר בהזדמנות זו, הנו תחקיר מבצעי והפקת לקחים. בששת העשורים לקיומו (ועוד שלושה לפני כן) צה"ל לא הפיק לקחים מלחימתו, ויש להתייחס בביטול למה שמוגדר בו כ"לקח קרבות". כיוון שהצבא אינו מתחקר את קרבותיו - בין השאר, כדי להעלים כישלונות ולא לפגוע במפקדיו - אין הוא יודע מה אירע, ומה יש לתקן.
לעומת זאת, בחיל האוויר הונהגה תרבות של תחקיר חודר-בטן, שאף אחד אינו חסין מפניו. כיוון שמבנה מטוסים אינו יחידה אורגנית, אלא יחידת הישגים, שנבחנת בלי הרף - המוביל (מפקד מבנה) אינו הבכיר בטייסי המבנה, אלא הטוב שבהם. לפיכך, מוביל אינו יכול להסתתר מאחורי דרגותיו ומאחורי תפקידו הבכיר מפני ביקורת על מעשיו בקרב. בנוסף, מקפידים בחיל האוויר על דיווח אמת.
תרבות התחקירים בחיל האוויר הוציאה אותו מהמשבר העמוק, שאליו נקלע במלחמת ההתשה. מלחמת יום הכיפורים רק הדגישה את המשבר הזה כיוון שהייתה קצרה ומרוכזת. אחריה נכנס חיל האוויר לתהליך מואץ של הפקת לקחים ובניין כוח בהתאם. התוצאה נראתה בהבסת חיל האוויר הסורי במבצע "שלום הגליל".
אלוף חלוץ יודע היטב במה מדובר, הוא נכנס לשורות חיל האוויר כטייס במלחמת ההתשה, ושירת בו עד לאחרונה. הוא גם עשה ביקור קצר (אורח לרגע רואה כל פגע) כשהיה המפקד הראשון של אגף המבצעים (אמ"ץ) במטכ"ל.
לכאורה, הצבא אינו יכול לתקן את עצמו, והוא נדון להתנוון עוד ועוד. כבר אחרי מלחמת יום הכיפורים הצבעתי במאמר ב"מערכות", שטופל בכבדות על-ידי הצנזורה הצבאית, על כיוונים לתיקון ועל משגים בסיסיים. חבריי הזכירו לי אז את מאמר חז"ל בדבר אי-יכולתו של האסיר להתיר את עצמו מבית-האסורים. "אין הבור מתמלא מחולייתו" - טענו חז"ל בהמשך מאמרם.
מעולם לא אימצתי את הפסימיזם הזה.
שלושה צבאות הצליחו לחולל מהפכה מבפנים:
- "הצבא האדום" הסובייטי לאחר מלחמת העולם הראשונה – בהנהגתו של גנרל מיכאיל ניקולאיביץ' טוכאצ'ווסקי;
- צבא הגנה לישראל – בהנהגתו של סא"ל אריאל שרון, מח"ט הצנחנים 202, בשנות החמישים המוקדמות;
- הצבא האמריקני לאחר מלחמת ויטנאם;
אם הם יכלו - גם צה"ל יכול בתחילת המאה ה-21.
כמו שלוש הדוגמאות דנן צה"ל הגיע שוב אל סף נקודת האיון, ואינו נותן תמורה הולמת לאגרה הכבדה, שמשלם הישראלי על ביטחונו. לא מכבר דווח, כי תקציב הביטחון בשקלים הנו 42 מיליארד ש"ח. על זה יש להוסיף כמה מיליוני דולרים של סיוע ביטחוני, המוצאים בארצות-הברית FMS).
רבים אמרו זאת לפניי, ואיני מחדש דבר. כיום צה"ל יכול לתמוך בקושי במדיניות הישראלית, הנדרשת להגנת המדינה (גם בתנאים של לא-שלום עם מדינות ערב), וכבר כשל בתחומים רבים של הביטחון. די להזכיר את דברי אבי דיכטר, ראש השב"כ היוצא, ב"כנס הרצליה" לפני שנה, כי מערכת הביטחון נכשלה, ולא סיפקה הגנה נאותה לעם ישראל.
כל מערכת, אפילו צבא בישראל - לא יכולה להמשיך זמן רב לתפקד בתת-תפוקה, או בתפוקה שלילית. בסופו של דבר, יתמרד העם (הלקוח), וידרוש שינוי דרסטי, שיפור מהותי, ו/או את ראשיהם של מפקדי הצבא. הפעם, שלא כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים - לא יספיקו שני ראשים של אלופים (זעירא וגונן) לשכך את הזעם הציבורי.
דיווחי אמת: בעיקרו של דבר, התפתחה בצה"ל - כבר מימי בראשית שלפני הקמת המדינה, סובלנות גבוהה מדי לדיווחי שקר של מפקדים. דיווחי השקר המבצעיים הפכו ל"אמת היסטורית, כיוון שאתם מפקדים הפכו לאורים-ותומים של הצבא; וכעת אי אפשר אפילו להפריכם, למרות שהשכל הישר אינו מקבל זאת.
מדובר בדיווחים על הצלחות - ניצחונות וכיבושים – על השמדת אויב ועל כל היבט אחר של שדה הקרב. השיא, במובן מסוים, היה במלחמת יום הכיפורים.
אלוף שמואל גונן, אלוף פיקוד הדרום, חיפש בשמונה באוקטובר 1973 את רב-אלוף דוד אלעזר, הרמטכ"ל, והוציאו מישיבה דחופה של הממשלה כדי לקבל ממנו אישור לחצות את התעלה, ולנצל הצלחה לכיוון קהיר - בהתאם לתכניות המופרכות של צה"ל.
אלוף גונן סיפר נרגש לרמטכ"ל, כי כוחותינו תוקפים, מנצחים, וכבר תפסו גשרים על התעלה ... הכל על סמך דיווחים, שקיבל אלוף הפיקוד מאוגדת הפלדה של אלוף אברהם אדן ("ברן"). מפקד האוגדה גם כן היה נלהב: הנה הוא חוצה את התעלה מערבה, ומחדש ימיו כקדם כמפקד מהולל. באותו זמן ליקק עו"ד חיים עדיני - מג"ד טנקים במיל' - את פצעיו האנושים, וחיפש את שאריות גדודו. רעו, סא"ל אסף יגורי, כבר נפל בשבי. שני הפראיירים היו היחידים שתקפו, ושאר האוגדה הסתכלה עליהם, ודיווחה על ניצחונות ועל כיבושים מבלי לנוע כלל.
כך נראתה המלחמה מכיוונו של הצבא "הירוק", ועל סמך דיווחי השקר הללו פעל דובר צה"ל, וגם הוזעק הרמטכ"ל לאשר פריצה לכיוון קהיר. צבאו של הברון מינכהאוזן ...
זה לא היה הדיווח המבצעי השקרי היחיד בחזית זו ובמלחמה זו. על סמך דיווחי שקר נעשתה הפקת הלקחים, חולקו צל"שים ועיטורים, נכתבו חידושים כביכול בתורת לחימה, ונבנה צבא חדש לאחר המלחמה.
בחיל האוויר זה לא היה יכול לקרות כיוון שכל דיווח מבצעי נזקק לעדות, או לצילום. לעומת זאת, כמה מדיווחי "הירוקים" על השמדת אויב במלחמת יום הכיפורים לא נתמכו בצילומי אוויר, שביצע חיל האוויר - כולל דיווחים, שזיכו אנשים בעיטורים.
אחת הפרשיות הקשות הנה "השמדת" חטיבת טנקים עצמאית 25 המצרית בידי כוחותינו ממזרח לאגם המר. אם נסכם את דיווחי ההשמדה - הושמד בקרב כל צי הטנקים של "הצבא האדום" ואולי אף למעלה מזה. כדי להוסיף ביזיון - חטיבה 25 הופיעה כעבור כמה ימים ממערב לאגם המר - כלומר, על שטח מצרים, והשתתפה בקרב נגד כוחות צה"ל בסדר כוחותיה המלא.
