האם מחבר המילים העבריות נתן דעתו על המטלות האמיתיות ששני בעלי התפקידים הללו, מורה והורה, צריכים ליטול על עצמם בשעה שעמד וקבע שמות למקצועותיהם של בני האדם?
האם במתכוון מודיע מחבר המילים העבריות לאדם שבחר והביא איש חדש לעולם, איך עליו לנהוג באדם החדש שהביא לעולם והוא צומח לצידו? גם זאת איננו יודעים.
בכל מקרה, נהג בחכמה מחבר המילים העבריות שבחר לגזור שמותיהם של אותם אנשים האמונים על גידול וטיפוח הדור הצעיר, מהשורש ר.א.ה. ללמדם ולהנחותם שלימוד, הקניית ידע והקניית הרגלי התנהגות חייבים להתבסס בראש ובראשונה על חוש הראייה.
לימוד בדרך של ל ה ר א ו ת ו ל ה ד ג י ם לאדם אחר כיצד לבצע, כיצד להפיק צלילים בקולו, כיצד לקרוא, כיצד לאחוז בעפרון, כיצד להניעו על-פני הדף כך שיצליח לצייר את האות הכתובה באופן שאדם אחר יוכל לקראה ולהפיק את הצליל המדויק שהיא מייצגת. דורות על גבי דורות מלמד אדם אחד את האדם האחר, כיצד למנות חפצים, איך מחברים ומחסרים מספרים, איך כופלים ומחלקים, בדרך של ה ד ג מ ה ו ה מ ח ש ה.
הוא מראה ומדגים איך מייצרים שולחן, עוגה, סלט, גינה, גבינה, חולצה, נעל, כובע ומניפה באופן שיאפשר לילדים-אנשים המצטרפים לקהילה לבצע מטלות ומשימות ולייצר מוצרים שיאפשרו את המשך קיומה של הקהילה.
במקום שבו נעצר ונתקע תהליך העברת הידע והתרבות המצטברת בקהילה ובעם לדורות הבאים, שם יידלדל וייחלש כוחו של הדור הבא להתקיים, וכושר שרידותה של אותה קהילה יתפוגג והיא תיעלם מן העולם.
כאשר יכולתו של הדור הצעיר בקהילה לקרוא ולהבין את הידע שנצבר בספרי הלימוד ובתרבויות העמים פוחתת, אנו מקבלים דור של אנשים שיודע פחות איך לייצר, דור של אנשים שיודע פחות איך להגן על עצמו, שיודע פחות איך לרפא עצמו מתחלואים ומחלות ושנהפך תלוי וסמוך יותר ויותר על יכולתם של המעטים, יחידי הסגולה - "היודעים" בעלי היכולת.
כאשר גדלים בקהילה אנשים שמחשבתם אינה סדורה ושאינם יודעים לכתוב כהלכה ובמדוייק את אשר הם גילו ויודעים, באופן שגם הדורות הבאים יוכלו להבין את מה שכבר ידוע, ועבר מאב
לבן במשך שנים, נוצרים באותה קהילה מחסום וסתימה בהעברת הידע לדורות הבאים ושרידותה של הקהילה נחלשת.
אותה קהילה מוצאת עצמה עסוקה במשך שנים ב"המצאת" דברים שכבר היו ידועים זה מכבר לאבותיהם, בחזרה על שגיאות וטעויות שכבר נעשו בעבר, במקום לחפש ולייצר דבר חדש תוך שימוש בידע הקיים.
כל זה נכון גם לגבי היחסים שבין אדם וחברו.
גם ההורה וגם המורה אמורים ל ה ר א ו ת ולהדגים לדורות הבאים כיצד יש להתנהג ובאיזה אופן לנהל את מערכת היחסים בין איש לרעהו.
חבר מדבר, אני שותק; חבר שותק ונכון להקשיב, אני מדבר;
חבר מעוניין להשיג מטרה, אני לצידו ועוזר; אני מעוניין להשיג מטרה, חבר עומד ליד, נותן כתף. ועוד כהנה וכהנה. דברים ידועים לגמרי זה מכבר בשנים. אולי קצת נשכחים בארץ הזאת.
אנשים מכירים רעיונות אלה ורבים מיישמים אותם הלכה למעשה. אלה אנשי מעש המיטיבים לראות את חשיבותם של מעגלי חיים כוללים סביבם הרחק מעבר למעגל הסובב עצמם וטובתם.
אנשים המיטיבים לראות מרחב של קהילה, דורות של ילדים שנולדים, צעירים הגדלים לצדנו, באים ומצטרפים לקהילה. מצטרפים כאנשי מעש ויצירה - בעלי ידע.
אבל בימים אלה, כשנושאי בשורת התרבות והידע שאנו מלמדים ומנחילים לדורות הבאים הם הטלוויזיה ואמצעי התקשורת האחרים, אנו בצרות צרורות.
סוגי הידע, איכויות הידע, דיבור רהוט ותקני, כתיבה מדוייקת ונכונה ומאליו גם הבנה בהירה ומדוייקת של הנאמר והנכתב בתרבויות העבר ובדורות הקודמים הולכים ונפגמים קשות.
פן אחד של הבעיה, הינה מערכת החינוך הפורמלי. פן אחר, הינה מדיית התקשורת ובראשה הטלוויזיה.
מה אנו מראים ומציגים כהורים וכמורים לילדינו באמצעי התקשורת הסובבים מכל עבר?
מראים הרבה סטיות, חושפים ומציגים לראווה חולניות הורסת (מתוך הרעיון המוזר הזה ש"חשיפת המעוות היא אשר תביא לתיקונו" - כמה מוזר, כמה מטופש!)
במו פינו אנו ממחישים לילדים, לדור הבא, מעל מרקע הטלוויזיה תרבות דיבור קלוקלת, שטופת שחצנות ואלימות, צינית, רווית לעג.
בדרך זו, במו ידינו, אנו כורתים את הענף עליו נשענת החברה, הקהילה אותה אנו רוצים לשמר.
במו ידינו אנו מייצרים ילדים מבולבלים ומפוחדים. ילד מפוחד ומבולבל (וגם אדם בוגר) אינו יכול לייצר דברים בעלי ערך, רוחו מדוכדכת וכושר הלימוד שלו נפגם. ילד ש"הצלחנו" להפחיד ולבלבל הופך שקרן, אלים מציק ומזיק. והם כאן מכל עבר.
הילדים האלה שעליהם אנחנו כל-כך כועסים ובגללם אנחנו כל-כך מוטרדים, הם למעשה יציר כפינו, תוצרי הרוח הנושבת בחברה. הם התוצאה של המסרים שאנו מעבירים להם באמצעים העומדים לרשותנו.
אם נשכיל כהורים וכמורים ללמד כהלכה קריאה, כתיבה, דיבור תקין, הבנה רהוטה של מילים; אם נשכיל להקנות מידות ראויות של דרך-ארץ בין אדם לחברו; אם נשכיל לחזק ולעצום רוחם של הילדים ולא להפחידם ולבלבלם, על-ידי חשיפת החיוב שבחברה, עידוד היצירה, עשיית המלאכה, שילובם בעבודה, הטיול במרחבי הטבע, הקריאה והלימוד העצמי; הרי שנקבל דור צעיר פחות מפוחד, פחות מבולבל ומותש, פחות אלים. בני אדם עזי רוח, נינוחים ובטוחים בדרכם.
דור כזה ישכיל להרחיק עצמו באופן טבעי מאלימות. אדם יוצר, איתן ברוחו ושמח, לא שולף סכינים. אין לו צורך באלימות, הוא יצירתי, ידיו מלאות במעש ומן הסתם נעים לחיות בסביבתו.
____________________________________________________
מנשה ברק הוא מחבר הספר "על חכמת הילד" - הוצאת טרקלין
