יום האשה, שחל השבוע, מצויין בדרך כלל כיום חגה של האשה, כיום בו היא מלכה ליום אחד, הגברים מכינים לנו - הנשים - אוכל, מקומות העבודה שולחים אותנו לימי כיף, לספא, ללונה פארק ואפילו לנופש קצר. אך נראה כי באיזשהו מקום אנחנו מפספסות בכך את המטרה האמיתית של יום האישה.
אומנם חלה התקדמות בשנים האחרונות ונשים הולכות ומתחזקות בתחומים שונים בחוץ - אך לצערנו לא בבית, גרעינה הקשה של האפליה ושל חוסר השוויון מצוי בתוך ביתנו. מתחילת החודש נרצחו חמש נשים בארץ על-ידי בני זוגן לחיים. שתיים מהן נרצחו באותה יממה. גם בחודש פברואר לא נחסכו מאיתנו מעשי אלימות זוועתיים, לרבות אונס ורצח של נשים על-ידי בני זוגן.
חרף העובדה שבשנים האחרונות גברה המודעות החברתית לתופעת האלימות במשפחה והטיפול והמעקב במקרי האלימות ודרכי הטיפול בהם מתהדקים ומשתפרים, אנו נתקלים חדשות לבקרים במקרי רצח או גילויי אלימות קשים בקרב משפחות בישראל.
החברה הישראלית הינה כור היתוך בין תרבויות שונות ומתקיימים בה מתחים ומוקדי לחץ רבים הנובעים מהמציאות המדינית והביטחונית הבעייתית בה אנו חיים, שמשליכים גם על רמת האלימות בחברה כולה ובפרט על מידת האלימות בתוך המשפחה. התא המשפחתי הסגור הוא המקום בו רבים מרשים לעצמם להתנתק בכבלי הנורמות החברתיות ולנהוג באלימות כלפי הסובבים אותם ומי שסובלים מכך בעיקר הן הנשים והילדים.
נתוני משטרת ישראל מצביעים על 22 אלף עבירות של אלימות במשפחה מידי שנה, מספרים כבדים מנשוא שמחייבים אותנו בחשבון נפש, כיצד הגענו עד הלום וכיצד ביכולתנו לסייע לאותה אוכלוסיה של נשים וילדים חסרי אונים, הנאלצים לחיות תחת מעטה פחד יום יומי.
החוק למניעת אלימות במשפחה שנחקק בשנת 1991 אמור היה להיות כלי מרכזי באמצעותו ניתן יהיה לסייע בידי קורבנות האלימות במשפחה להתגבר על מאיימיהם. באמצעות החוק רשאי קורבן האלימות לבקש צו הגנה מפני בן המשפחה האלים ולבקש את הרחקתו לתקופה של בין שלושה חודשים ועד שנה, או להגיש תביעה לצו מניעה זמני או קבוע באמצעותה ניתן להרחיק את בן המשפחה האלים מדירת המגורים אפילו לצמיתות. אך יכולת האכיפה של המשטרה בזמן אמת בעת הפרת הצווים, מוגבלת ולעיתים מעשה האלימות מתרחש לפני הגעת המשטרה.
זאת ועוד, קיים עדיין פער עצום בין החקיקה היחסית מתקדמת הקיימת בישראל, לבין היישום החלקי שלה, כאשר העובדה שאלימות נגד נשים הינה נגע בתוך החברה הישראלית שיש למגרו, עדיין לא הוטמעה באופן ראוי בפסיקת בתי המשפט בישראל שלעיתים קרובות גוזרים עונשים קלים במופגן על בני זוג אלימים ומשדרים בכך מסר סלחני לכל מי שפוטנציאל האלימות מקונן בקרבו.
בשנים האחרונות, יותר ויותר נשים מתחילות במאבק משפטי נגד בני זוגן האלימים לפירוק התא המשפחתי, אך רבות אחרות עדיין אינן מסוגלות להתעמת עם בן הזוג המכה פנים מול פנים במאבק המשפטי או שחוששות מתוצאותיו הלא מספקות של אותו מאבק והן פשוט נכנעות למצבן וממשיכות לחיות בסבל יומיומי. במקרים רבים ניתן להבין את הססנותן של הנשים הנפגעות טרם יציאתן למאבק משפטי כנגד בני זוגן, שכן למערכת המשפטית לא תמיד ישנם הכלים המקצועיים להבטיח להן כי אם יאבקו בבני זוגן המכים, יוכלו לזכות בחסינות מפני גילויי האלימות, גם אם ירחיקו את בני זוגן מהבית לתקופה ממושכת.
כל אישה מוכה הפונה להליכים משפטיים נגד בן זוגה, עלולה להיתקל בו בפינת הרחוב או בדירתה ולחזור להיות מותקפת על ידיו וכל זאת בשל רצונה לעזוב אותו ולברוח מיחסו האלים. מציאות זו מקרבת אותן להיות הנתון הסטטיסטי הבא בסטטיסטיקה האיומה של קורבנות האלימות במשפחה.
אין ספק כי יש להוקיע את תופעת האלימות במשפחה מהחברה הישראלית, אך לצורך כך על מדינת ישראל להקצות משאבים גדולים יותר. המדינה חייבת להבטיח לאישה הגנה מקסימלית כנגד בן זוגה האלים, אם באמצעות הרחקתו מסביבתה של האישה ואם באמצעות מתן כלים בידה שיסייעו לה להתגונן. כל עוד הדבר הזה לא יעשה, נשים מוכות רבות לא יצליחו להתגבר על הפחד ועל הבושה ולהתעמת עם בן הזוג המתעלל, והן יישארו לכודות במעגל האלימות האין סופי בו הן חיות. אנו, כנשים אשר מציינות היום את יום האישה, צריכות לזכור ולהוקיר כל אחת ואחת מקורבנות הרצח, האלימות והאונס ולזכור כי המאבק שלנו למען שוויון מלא יסכל בסופו של דבר את האלימות הקשה המופנית כלפי נשים.
_________________________________________________________
הכותבת מתמחה בדיני משפחה וחברה בוועדה למעמד האישה של לשכת עורכי הדין. שותפה במשרד מ. גרון ושות'.