"שטרוזמן טועה ומטעה" - הכריז עו"ד אברהם פכטר באבסולוטיזם הקביעתי הכול כך לא ראוי לשימוש בשיח בין בני תרבות שוחרי דמוקרטיה. מה קרה לביטויים השגורים בין האנשים במעמדו: "אני חולק על דעתו של חברי המלומד" או "דעתי לא כדעתו של אדוני"? כשעו"ד זונח הצנעת לכת ושם את עצמו כפוסק עליון בשאלות האמת וההטעיה ומדבר כאילו האמת הצרופה והסופית של היקום יוצאת מפיו - חייבת להיות לזה סיבה. הסיבה הזו מעניינת לא פחתו מעצם בדיקת דבריו של עו"ד פכטר.
עו"ד פכטר טוען, שהאנשים הנבחרים לשלטון לא ממש חייבים לממש את ההתחייבויות, שהם נתנו לבוחרים על-מנת להיבחר: בחירות זה לא עריכת חוזה. אתם יודעים: "התנאים השתנו..."; "a new shit came up" - כמאמר ביג לובובסקי בסרט הנושא את שמו... בדומה לקבלן המתחיל לבנות על-פי התוכנית, שסיכם עם הלקוח ובמהלך הבנייה מבצע פה ושם אי-אלו שינויים עקב האילוצים, שהחיים תמיד כופים עלינו.
אני תוהה, מה היה קורה, לו הקבלן הבונה את ביתו של עו"ד פכטר היה מבצע שינויים, שלא על דעתו של עו"ד פכטר ו\או המהנדס המפקח מטעמו של עו"ד פכטר!? למשל, היה בונה את המטבח בעליית גג או במקום שתי קומות לגובה היה כורה בור ובונה שתי קומות מרתף? אני מתאר לעצמי, שהקבלן היה עף על כזה טיל, שלכל החיים היה יוצא לו החשק לעשות זאת שוב!.
השופט בדימוס שטרוזמן דווקא מסביר את עמדתו היטב ומביא נימוקים בעד ונגד החובה החוזית והשילוחית של הנבחרים כלפי הבוחרים, כולל דוגמאות מהפרקטיקה האמריקאית. אז מדוע מוכן עו"ד פכטר לוותר על החובה הטבעית של השלטון כלפי האזרחים? בעיקרון משני טעמים:
- יש להתחשב בלחץ האמריקני.
- הישובים ביש"ע - מוצבים צבאיים, שסיימו את תפקידם בהצלחה ויש לפנותם.
לגבי הלחץ של הדוד סאם, יש גם דעות אחרות. בגיליון "נקודה", שיצא לפני המשאל בליכוד טען יורם אטינגר, שהנסיגה הישראלית שמה מקלות בגלגלים של ממשל בוש הנלחם בטרור. יש שם מספיק אנשים, בכירים ביותר, שרואים כאינטרס אמריקאי לתמוך בעמדות ישראליות לאומיות, אך דווקא ישראל היא זו שתוקעת להם סכין בגב.
ארה"ב כרתה ברית אסטרטגית עם ישראל דווקא ב-82', עת ישראל פלשה ללבנון והביקורת עליה הייתה רבה. בגלל החוקים של הג'ונגל הבינלאומי, ארה"ב אינה יכולה להיות הגורם המדרבן של ישראל, רק הגורם המרסן - שזה אומר גם, שכאשר ישראל היא רוטווליר, אז ארה"ב יכולה לסמוך עליה ולהיות בת ברית, אך אם ישראל היא חתלתול מייבב, אז כל מה שנשאר ארה"ב - זה לבעוט בה. "אתם רוצים לסגת" - עושה פרצוף קונדוליסה רייס, "נו, טוב, אז גם תקדימו את זה בחצי שנה!.."
זה נכון או לא נכון - צריך לדבר על זה ולברר את זה, אבל אם הלחץ האמריקאי איננו עוד פריט במיתולוגיה הישראלית אלא משהו שבאמת קיים, זה לא אמור להיות מידע סודי. אריאל שרון עד היום לא נתן לנו שום הסבר בעניין הזה ובעצם, כל הנימוקים וההסברים שלו מתמצים במשפט: "זו התוכנית ואותה אבצע!"
"מוצבים"? זהו אחד הגלגולים של הרעיון, שנולד עם מלחמת ששת הימים: "נקבל טלפון מחוסיין ויהיה שלום תמורת שטחים"... אז פעם אמרו לנו, שאת השטחים נמסור תמורת "שלום אמת" ואיש לא הסביר איך מבדילים בין "שלום אמת" לבין "שלום שקר", כאשר בצד השני נמצאים משטרים רודניים. עם הזמן ועם ההבנה, שבצג השני אף אחד לא שוקל להציע "שלום אמת" ועם התקדמות הכישלון של כל הרעיון הנ"ל, המנגנות החלו להשתנות, אך נשמר בקפידה העיקרון "הכה במתנחלים - הושיע את ישראל!". בשביל זה מוכן השמאל גם לערער את היסודות הלגיטימיים של התהליך הדמוקרטי, השואבים את כוחם מדין הבוחר, וגם להציג את מעשה הנבלה כדמוקרטיה במיטבה.
אז כעת הפכנו להיות אצל עו"ד פכטר "אנשי מילואים במוצבים". אם עו"ד פכטר היה מייצג בבית מפשט את עניין התושבים בגוש קטיף בפרט או ביש"ע בכלל, הוא יכול היה בעצמו להציג את הטיעון הנוכחי שלו כהפרת חוזה בוטה ומהותית של המדינה כלפי האזרחים, הוא אינו זקוק לעזרתי בבניית נימוקיו. כך, גם לא מרבית הקוראים, כמדומני.
אלא שכאן בדיוק מתחילה הבעיה: עו"ד פכטר ורבים אחרים, כשהם מדברים בפני האזרחים בעלי זכות בחירה ("דמוס"), אינם מרגישים כמופיעים בפני השופטים, שאמורים להכריע בין דעות שונות על בסיס ראייתי איתן - זה לא יקרה כל עוד האזרחים עצמם לא יתנהגו כמו יושבים על כס השיפוט.
למעשה, מרבית האזרחים כל כך מיואשים מהשלטון הישראלי המושחת, שהם כבר אף אינם מצפים לשמירת הסכם הבחירה בינם לבין הממשלה והכנסת. לכן אפשר בקלות "למכור" להם, שזה המצב וככה מקובל. ברם, אי-חובה של הנבחרים כלפי הבוחרים אינה מונחת בהגדרת הדמוקרטיה, אלא מנוגדת לעצם הרעיון הדמוקרטי.
זה מה שאומר אורי שטרוזמן: "נתאר לעצמנו את האפשרות, שח"כ יהלום, איש דתי משחר ימיו הפועל במסגרת מפלגה דתית לקירוב המדינה אל הדת, יגיע יום אחד למסקנה, שאין מקום להכרה של המדינה באורח החיים הדתי של אזרחיה המאמינים. אין ספק כי בחירתו של ח"כ יהלום התאפשרה הודות לקולותיהם של האזרחים הדתיים, ולכן ברור, שהמשך פעילותו בכנסת כנציג האזרחיים הדתיים, למרות המהפך בהשקפותיו, היא למורת רוחם המוחלטת. באפשרות אחרת נניח, למשל, שבאחד הימים יחזור השר טומי לפיד בתשובה ויפעל בממשלה ובכנסת להחלת דיני ההלכה על משפט המדינה. הדעת איננה נותנת כי מצביעי שינוי ייאלצו להמתין לתום תקופת הכהונה של הכנסת כדי להחליפו באחר".
עם השאלות האלה עו"ד פכטר ואנשי מחנהו מתמודדים בדרך פשוטה וישנה: הם מתעלמים מהן. כאילו לא קיימת הסכנה המוחשית, שדרך הקבלה של תוכנית ההינתקות תחול גם על השאלות הגורליות האחרות הנידונות בכנסת והנבחרים שלנו יקבלו את האישור הסופי להשתולל כאוות נשפם ולהפוך סופית את המנדט בכנסת למטבע עובר לסוחר. לא נוכל להגיד להם כלום, כי ככה אנחנו הגדרנו את הדמוקרטיה הישראלית, יש תקדים...
אמנם, מקוננת בי תחושה - ואולי זה סתם ניחוש - שאם בפעם אחרת, תפגע דרך קבלת ההחלטות על-פי תקדים "ההינתקות" בציפור נפשו זו או אחרת של עו"ד פכטר - יקום הוא כארי זועם ויעשה כמעשה בקבלן המנסה לבנות לו בית הפוך.
במדינה, שלפחות רוצה להיות דמוקרטית, מותר להסכים ולא להסכים עם על אחד, כולל עורכי-דין, מתכנתי מחשבים, שופטים בפועל ובדימוס וכו' - אבל בתנאי, שמי שרוצה להתנגד לדעה חייב לעשות את מה שעו"ד פכטר בהכרח עושה כשהוא מופיע בבית משפט: ללמוד היטב את הנימוקים של הצד השני ולהתייחס אליהם כהווייתם. כאשר הוא אינו עושה את זה בפרסום על דפי עיתון ולחיזוק דבריו נעזר בפסקנות מופרזת, אנחנו עלולים לחשוב, שאין לא נימוקים חזקים ומה שהוא עושה משול לתפיסה היסטרית של המכנסיים בחצי דרכם למטה...
מעשית זה אומר, שעד כה נימוקיו של אורי שטרוזמן טובים יותר.
______________________
- הראיון עם השופט המחוזי לשעבר אורי שטרוזמן:
[קישור]