חש אני צורך להתנצל בפני הקורא על הטרחתו בענייני אוניברסיטת תל אביב, בפעם הרביעית תוך פחות משנה. אך למציאות חוקים וקצבים משלה: כתבתי כאן לא מזמן "...כפועל יוצא של שתיקתם (של הפרופ') הם עומדים וצופים היום בקבלת החלטות בלתי-מקצועית ובלתי-אחראית מצד ההנהלה שמחסלת, על קירבן וכרעיהם, את הפקולטה לאמנויות, בית הספר לשפות..., וסוף הרשימה מי ישורנו".
והינה שלשום כינסה האוניברסיטה מסיבת עיתונאים דרמטית בה הודיעה כי תסגור יחידות וחוגי לימוד. באינטרנט ניתן היה למצוא היום את רשימת החוגים המפורשת, שעל סגירתם צריך עוד להכריע הסנאט: תיאטרון, מוסיקולוגיה, צרפתית, ביוכימיה קלינית, ספרות עברית, ספרות כללית, מקרא, תלמוד, פילוסופיה יהודית, לשונות שמיות ומכון לרפואת עיניים, פיזיקה גרעינית, המכון לשמירת הטבע... כמו-כן נידונים ל"בחינה מדוקדקת" בית הספר למתמטיקה והחוג לזואולוגיה.
אבל המפתח להבראה כלכלית של אוניברסיטה זו לא צריך להיות ב"חיסולי-רוחב" של מוקדי ידע ומרכזי תרבות, אלא בכיוונים אחרים לגמרי, הדורשים הכשרה וכישרון ניהוליים, וחזון אקדמי וכלכלי.
ניטול לדוגמה הצעה שהעברתי בעבר לאותה אוניברסיטה ולגורמים שונים, (ודיווחתי על-כך כאן בהרחבה יחסית (NFC
[קישור]), להשכיר לחברות תעשייתיות ומסחריות עתירות ידע בארץ, לתקופה קצובה, את שני בנייני האדמיניסטרציה המפוארים והמשוכללים של האוניברסיטה, בניין הסינאט ע"ש ווייז ובניין המנהלה ע"ש גוטמן.
לא אחזור כאן כמובן על יתרונות התוכנית אלא על אחד, הקשור בפן המוסרי, האתי, והתדמיתי. תתקן האוניברסיטה, לעיני כל, דווקא בדבר שבו קילקלה. אוניברסיטה זו, שנשיאה מסרב בעקשנות להתפטר למרות כל מחדליו, ולמרות כל הקולות הקוראים לו מכל הכיוונים לעשות כן, צריכה להראות למשלם המיסים שהיא השתנתה, וחזרה בה מהתנשאותה ומדרך החשיבה של "אני ואפסי עוד".
אין זו עוד אותה אוניברסיטה, אשר בשנות התשעים סברה שמתפקידה הוא לפנות מבתיהם, באישון לילה, ובאמצעות כוחות משטרה עם כלבים, את תושבי שייח' מוניס. (יש להבהיר: באופן "חוקי", ככל הנראה). אין זו עוד אותה אוניברסיטה שהשתמשה ב"שוקרים" חשמליים נגד סטודנטים. (שוב באופן "חוקי", כנראה. הסטודנטים התפרעו ב-27 למאי 2002 בנסותם לפרוץ את המנעולים ששמה האוניברסיטה על דלתות הכיתות והמעבדות במסגרת שביתה).
או אז יטה הציבור את אוזנו לקולות המצוקה הכספית, ויפתח יותר את ארנקו, באמצעות נציגיו הנבחרים ובעידוד קולות בתקשורת. אלא שבנתיים, כפי שתיארתי ותיעדתי בעבר, מתכחשים הרקטור והנשיא בתל אביב לאחריות המנהלית של האוניברסיטה לגרעונות הענק, ומגלגלים אותה במאה אחוז לפתח קיצוצי הממשלה.
משל לא היה דוח מבקר המדינה האחרון (בין השאר, בנושא הרחבת החצרים בשייח' מוניס), משל לא נכונות ההאשמות בדבר בניית הפאר הגרעונית, משל לא היו כלל הפסדים בלתי-סבירים בהשקעת כספי האוניברסיטה בבורסה.
ומספר מילים לאנשי הסגל עצמם, ולארגוני הסגל של האוניברסיטה: העיתונאית יעל וינר תיארה ב"סוף-שבוע" במעריב, כמעט לפני שלוש שנים, איך "מעבר לפחד מחשיפה", אתם "מהססים לכבס את הכביסה בחוץ", "לשחק לידיהם של שרת החינוך ושל ועדת מלץ לרפורמה בחינוך האקדמי".
בואו נשכח, אפילו, מאתיקה, ונדבר תכלע'ס: מה הרווחתם? "פרופסור בכיר" הסביר אז לעיתונאית למה אתם "שומרים על שקט כלפי חוץ". תוארו בכתבה ההיא מכתבים אנונימיים שנשלחו על-ידי אנשי סגל לשרה לבנת.
עוד מכתבים אנונימיים שהופצו בדואר אלקטרוני... האם אי אפשר היה לצפות מראש ולחסוך כל זאת? סמוך להעלאת תוכניתי בעניין השכרת מבני הפאר, לפני כמעט שנתיים, הצגתי אותה גם בפגישה עם יו"ר אירגון הסגל האקדמי הבכיר. נדמה לי שלמרות שניצת זיק בעיניו, הוא הסתייג ממנה בגלל העימות הכרוך בה עם ארגון הסגל המינהלי (שהרי פקידים ופקידות של המנהלה יצטרכו ללכת לאן שהוא, לפי תוכניתי למבנים יבילים). ומה תאמרו עכשיו, ארגוני שני הסגלים גם יחד, עם "רשימת החיסול" של היום (נא לחזור לראש הכתבה), שסופה - עדיין! מי ישורנו?
