קיללו אתכם? השמיצו אתכם בעיתון? השפילו בפומבי? - חוק איסור לשון הרע בא להעניק לכם מזור - מהי בעצם הוצאת דיבה ומהן ההגנות העומדות "למשמיצים", לעומת התרופות העומדות לנפגעים? - עו"ד נועם לאור המתמחה בדיני לשון הרע מסביר.
ש: מדוע במדינה דמוקרטית שחופש הביטוי הוא אחד מעקרונותיה המרכזיים אנו מוגבלים לומר את דברנו? ת: אמנם חופש ביטוי הינו אבן יסוד של כל משטר דמוקרטי, אך חופש זה איננו חופש מוחלט. ישנם מספר עקרונות אשר בעטיים נסוג מעט עיקרון חופש הביטוי אל מול עקרונות אחרים החשובים גם הם בכינון מעצם הגדרת משטר כדמוקרטי, המגן גם על זכויות הפרט, המיעוט ואף היחיד.
אחד מעקרונות אלה הינו הזכות לשם טוב, לכבוד ולגאווה אישיים. המשפט הישראלי מכיר בזכות זו לא רק כזכות הראויה להגנה אלא כאחת מזכויות היסוד במשטרנו. ואכן, הזכות לשם טוב מתנגשת בזכות לחופש הביטוי. חוק איסור לשון הרע, הינו תולדת האיזון בין שני עקרונות יסוד אלה, הן בהגדרת לשון הרע ובעיקר בהגנות שמצויות בו.
יתרה מכך, על חשיבותם של הערכים המוגנים בחוק ניתן ללמוד גם מעצם העובדה כי חוק איסור לשון הרע הינו אחד החוקים היחידים (בצוותא עם חוק הגנת הפרטיות), אשר הפרתו מהווה גם עוולה אזרחית וגם עבירה פלילית.
ש: קיללתי מישהו בשם טיפש ומטומטם ברבים האם מדובר בלשון הרע? האם יכולים לתבוע אותי? ת: בבואנו לבחון האם יש באמירה מסוימת "לשון הרע" במשמעות החוק, עלינו לבחון את משמעות האמירה באוזניו האובייקטיביות של האדם הסביר. אמנם, לעיתים קללות וגידופים עלולים להשפיל ולבזות אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים. אולם, גידופים וקללות מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך אין בהם בהכרח את הקיצוניות הנדרשת מבחינת אוזנו ודעתו של האדם הסביר.
ככלל, הכיר בית המשפט העליון (בפרשת דיאב), בקללות ובגידופים כ"לשון הרע", אם כי לא כל אמירה, קללה או גידוף מהווים בהכרח הפרה של הוראות חוק איסור לשון הרע. יש לבחון את מכלול הפרסום על נסיבותיו כגון: הנורמות החברתיות המקובלת במקום בו נאמרים הדברים, הקשר הדברים ואף הנימה הנובעת מהם.
יוצא אפוא, כי בבואנו לבחון מידת פוגעניות של אימרה באוזני אדם סביר, הרי עלינו להיות ערים גם להתפתחות התרבות, השפה ומונחיה. אין דין אמירות הנאמרות במקום מסוים כדין אמירות הנאמרות במקום אחר, כך גם אין מידת פוגעניותו של ביטוי בעבר משקפת בהכרח את משמעותו בהווה. כינויים פוגעניים כגון "טיפש" הוכרו בעבר כביטויים המהווים לשון הרע בעיני החוק. עם זאת ניכרת מגמה בשנים האחרונות שלא להכיר בביטויים פוגעניים השגורים בפי הבריות כמהווים לשון הרע. ביטויים כגון: "טפש", "מטומטם","חסר ניסיון", "רשלן", "תאב פרסומות" "רודף בצע" וכו'- הינם כינויים מעליבים אשר יכולים להיכנס למתחם הבעת הדעה, לאור הסטנדרט המתירני שהותר ע"י הפסיקה.
יחד עם זאת, ראוי לבדוק כל מקרה לגופו על-פי הקשר הדברים, מיהות מושא הדיבור וכו'. קללה או גידוף "מותרים", המופנים כלפי אדם מסקטור מסוים, יכול ויש בהם כדי לחצות את רף הנורמל החברתי הרגיל, עד כדי הטלת דופי במשרתו, עסקו או משלח ידו של אדם, כמשמעות סעיף 1(3) לחוק. אז, הנטייה תיהיה להכיר באמירה הפוגענית כלשון הרע במשמעות החוק. לדוגמא: הצגת עורך דין כבלתי אמין עלולה לפגוע במקור פרנסתו.
לאחרונה, אף עלתה השאלה אם אמירות שהינן במקורן אמירות מעליבות, ואשר נאמרות בהקשרים לא פוגעניים מהווה לשון הרע. למשל האמירה "בן זונה" בקונטקס של העצמה מהווה לשון הרע. בית המשפט קבע כי יש לבדוק את מידת הפוגעניות של האמירה מתוך מכלול האמירות וההקשרים, כך שאמירות פוגעניות לכאורה אשר נאמרות בצורת "היפוך משמעות" לא מהוות לשון הרע על פי החוק. (ראוי לציין כי הלכה זו טרם הובאה לבדיקתו של בית המשפט העליון).
בערכאה שיפוטית אחרת, ושלא בקשר לתביעת לשון הרע, קבע לאחרונה בית המשפט בקשר לכינוי "כוסית" כדלקמן: "... אכן מי שמצוי מעט בסלנג השגור בפי הצעירים דהיום, יאמר לך כי לעיתים נעשה שימוש בביטוי האמור דווקא כמחמאה למי שיש לה מראה מצודד..."
ש: מה פירוש המונח אמת דיברתי? ומה נדרש כדי להוכיח אותו? סעיף 14 לחוק, מקנה הגנה מוחלטת לדברים שפורסמו ומהווים לשון הרע, בתנאי שתוכנם אמת וכי יש בפרסום עניין ציבורי. כדי לחסות תחת הגנה זו יש לבדוק את מידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, על-ידי הבאת ראיות. אולם, אין בכך די. על-מנת לזכות בגנה זו יש להצביע על "עניין ציבורי" בפרסום. עניין ציבורי פורש בפסיקה כמבחן התועלת הציבורית שצומחת לציבור (להבדיל מפרטים) מעצם הפרסום. פרסום אודות עניינים אינטימיים של פלוני, הגם שהינו אמת, לא מצמיחה לציבור כל תועלת (מלבד אולי האספקטים הרכילותיים, שאינם קוטלגו כעניין אמיתי לציבור). לעומת זאת, כאשר מדובר בפגיעה בזולת, ניתן לראות זאת כעניין ציבורי. כמו כן כאשר מדובר באישי ציבור, הרי שעצם מעמדם חושף עובדות אודותיהם בעלות אופי פרטי ביסודן, כיותר בעלות עניין ציבורי מאשר לאדם אחר.
חשוב להבהיר כי השימוש בטענה זו חייב לעלות על-ידי הנתבע עוד בכתב הגנתו. הגנה זו איננה חלק מהגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק ובית המשפט לא נדרש לה כלל באם לא הועלתה על-ידי הנתבע.
ש: מה פירוש המונח: הבעת דעה בתום לב, ומה נדרש כדי להוכיח אותו? מהו ההבדל המרכזי בין הגנת "אמת דיברתי" להגנת "תום לב"? ת: החוק מבדיל בין פרסום עובדה לבין פרסום דעה וההבדל נעוץ בנוסח ההתבטאות. כחלק מהאיזונים מול חופש הביטוי, המחוקק מאפשר הבעת דעות גם שאינן נכונות ובלבד שינוסחו כדעות בלבד. להבדיל מעובדה, טיבה של דעה אינו יכול להיבחן במונחים של אמת ושקר. דעה בדרך כלל כוללת ביטויים ערכיים כגון: טוב, רע, יפה, מכוער, אך היא יכולה גם לתאר מציאות עובדתית כל עוד היא מנוסחת כדעה בלבד. החוק מונה רשימה סגורה של מצבים בהם תעמוד לנתבע טענת הבעת דעה (ביקורת על יצירה אומנות, הבעת דעה של ממונה על כפוף לו מכח דין או חוזה, הבעת דעה על אדם בתפקיד שיפוטי או ציבורי, הבעת דעה על התנהגות נפגע בהליכים שבדין).
כמו כן, על המבקש הגנת הבעת דעה יהיה להוכיח כי עשה את הפרסום בתום לב, וזאת להבדיל מהגנת אמת בפרסום, שם לא קיימת הדרישה לתום לב. במסגרת בחינת תום הלב ישקלו שיקולים כגון: מידת האמצעים שנקט המפרסם כדי לבדוק את אמיתות הדעה שהובעה, מידת הסבירות של הפגיעה והאם ניתן היה להביעה באמצעים פחות פוגעניים.
ש: כתבתי מכתב לבוס שלי עם העתקים לעובדים נוספים שבו אני מאשים את המנהל שלי בהתנהגות לא ראויה ואף לא חוקית. האם המנהל שלי יכול לתבוע אותי על הוצאת דיבה? האם יש לי הגנות? ת: אחת הדרישות לפיו פרסום יהווה לשון הרע היא, שהפרסום נועד לפחות לאדם אחד נוסף מלבד הנפגע. פרסום מכתב שכזה המייחס למעביד התנהגות בלתי ראויה, קל וחומר התנהגות שאינה חוקית, ונשלח לעובדים נוספים, מהווה לשון הרע בכל מובן המילה. בתי המשפט נוטים לראות בפרסום המייחס לאדם התנהגות פלילית או לא חוקית, כלשון הרע. יש להוסיף כי אין חובה שלשון הרע תהיה דווקא בכתב. לשון זו יכולה להיות גם בעל פה עם כי עלולים להיתקל בקשיים ראיתיים.
כיוון שנראה ומדובר בעניין ציבורי, יכולה לעמוד במקרה זה הגנת "אמת דיברתי", ככל שיוכח כי הדברים הינם נכונים.
הגנה נוספת שיכולה לקום במקרה מעין זה הינה הגנת תום הלב, שעה שהיחסים בין המפרסם לבין האדם שאליו הופנה הפרסום, הטילו על המפרסם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את אותו פרסום. מדובר במינוח ערטילאי למדי. אולם הפסיקה הכירה באותם מקרים מובהקים כגון: הפרסום היה נחוץ לשם מניעת פגיעה בחיי אדם, בבריאותו של אדם או ברכושו.
ש: ראיתי בעיתון שכתבו עלי השמצה, שגנבתי. מה עלי לעשות כדי לתקן את העוול שנגרם לי? מי אחראי כלפי על הפגיעה בשמי הטוב? ת: במקרה של פרסום השמצה בעיתון, אחראים באחריות פלילית ואזרחית לפי החוק, העורך של העיתון, העורך בפועל, הכתב ומי שהביא את הידיעה לעיתון וגרם בכך לפרסומו (המקור). באחריות אזרחית ישא המוציא לאור של העיתון. אין חובה לתבוע את כולם, אם כי כולם חבים ביחד ולחוד.
בתביעה שתוגש בעילת לשון הרע ניתן לבקש מעבר לסעדים כספיים גם סעדים נוספים כגון: צו מניעה, פרסום תיקון או הכחשה של דבר לשון הרע על חשבון הנתבע, פרסום פסק הדין, איסור הפצה ועוד.
ש: מהו שיעור הפיצוי הכספי שניתן לתבוע מכח החוק? ככל תביעה נזיקית, מטרת הפיצוי על-פי חוק זה היא להחזיר את הנפגע למצבו טרם ביצוע מעשה העוולה כלפיו. מטבע הדברים, כשמדובר בכימות כספי של הנזק שנגרם לאדם כתוצאה מהפגיעה בשמו הטוב, המלאכה קשה יותר. החזקה היא כי כל אדם נהנה משם טוב, והחוק קובע פיצוי גם ללא הוכחת נזק עד לסכום של 50,000 ש"ח, צמוד למדד המחירים לצרכן 09/98, וסכום כפול באם הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע. אין בזכות לפיצוי ללא הוכחת נזק כדי לפגוע בזכותו של נתבע לטעון, להביא ראיות ולהוכיח נזק רכושי, הניתן לשומה בכסף, שאז אין הוא מוגבל רק לסכומים המוזכרים. אולם, אדם שהוכיח ונפסק לזכותו פיצוי הגבוה מהסכומים המוזכרים, לא יוכל לקבל בנוסף גם את סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק.
___________________
הכותב הינו עורך דין בעל משרד פרטי המתמחה בדיני לשון הרע
