כל מי ששלטון החוק, מנהל תקין והתנהלות ממשלתית תקינה וראויה יקרים לו - יכול להזדעזע מהדו"ח של עו"ד טלי ששון. אך יש גם רבים שידעו, שמעו, ביקרו, הפגינו, ניסו לעשות, למנוע ולא הצליחו. הרוח שנשבה מלמעלה, הגיבוי שקיבלו המתנחלים ונוער הגבעות ביודעין או בהעלמת עין או בנדנוד ראש - נתנו למעשה הכשר למעשים לא חוקיים מתמשכים שהפכו משך הזמן לאתרים קבועים וחלקם אף אושרו בדיעבד.
זאת טעות, להפיל את כל האשמה על אריק שרון בתפקידיו כשר התשתיות, שר החוץ וראש הממשלה - לריבוי המאחזים הבלתי חוקיים.
לפי נתונים שהתפרסמו בעיתונות, מתוך הדו"ח, מספר המאחזים שהוקמו שלא בתקופות שרון גדול פי שניים ממעשי שרון וביחד עם אחרים, מגיע לכדי 105 מאחזים כרגע - הדורשים טיפול מיידי.
מצד שני - אי אפשר לפטור את אריק "המיישב" מכלל אשמה - שהרי הוא נחשב לאבי ההתיישבות בעזה וביש"ע רובם חוקיים אבל ביניהם גם הרבה בצורת "חומה ומגדל" או "קרוון וכביש גישה" שללא ספק בלתי חוקיים.
האשמה אם כן - מתייחסת לכל שדרות השלטון ולכל הממשלות כולל ממשלת רבין ז"ל, פרס וברק וכמובן הליכוד בראשות נתניהו ושרון.
התופעה הזו של "המאחזים" היתה טרנד פוליטי ואסטרטגיה ביטחונית התיישבותית בשעתה וברוח גבית של המנהיגות הפוליטית והצבאית תפסו תאוצה שקשה היה לעצרה.
בל ניתמם, ובל ניתן למנהיגים, פוליטיקאים, שרי ביטחון ורמטכ"לים להיתמם.
התופעה היתה ידועה להם וגם אם רצו להתנגד או דעתם היתה שונה או לא נוחה מהמהלכים האלה - לא עשו די או כלום כדי למנוע ולהתנגד בצורה תקיפה, אם מתוך פחד מראשי הממשלה ואם מתוך השלמה של אווירה פוליטית ושמירה על הכיסאות. לא אחת התקבלו החלטות ממשלה והחלטות שרי ביטחון - לפרק ולהוריד מאחזים בלתי חוקיים - התוצאה לרוב היתה הורדה סמלית של מאחז ושניים - כאשר למחרת הוקמו מיד ארבע חדשים וכך הלאה והלאה.
כבר כתבתי על כך בעבר והבעתי את דעתי גם בראיונות לתקשורת, כי גם בתקופת ברק וגם בתקופת שרון - שמשרד הביטחון וצה"ל שגו קשות בטיפול במאחזים הבלתי חוקיים. היה צריך וניתן היה להוריד כל מאחז בלתי חוקי תוך 48 שעות, בלי דיבורים, ברבורים ונימוקים לא הגיוניים ומיושנים. אבל שרי הביטחון גם פואד וגם פורז לרבות הרמטכ"לים בתקופתם - עשו גלים ורוח, אבל לא פעלו בנחישות להורדת המאחזים. התנהלות זו נתנה למתנחלים תקווה וציפייה שמעשיהם בסופו של דבר יאושרו.
אסור לשכוח - ששרון התחייב לארה"ב לנשיא בוש, ליועצת קונדוליסה רייס וגם לתכנית "מפת הדרכים" להוריד מאחזים. ארה"ב הודיע לא פעם, על אי נוחותה מאי קיום ההסכמים ואי ביצוע התחייבויות ובכל פעם הובטח מחדש שהנושא יבוצע. ועכשיו, הגיעה העת לבצע את התחייבויות, זה קשה, לא נעים, אך לא נורא.
אסור גם לשכוח שהמתנחלים מבחינתם ראו בהתפשטות המאחזים הישג התיישבותי ופוליטי עם מטרות ביטחוניות - מעין מוצבים קדמיים כנגד המלחמה בטרור. מצד אחר, העמקת ההתיישבות - נחשבה כעין ביטוח להישארות בשטח וככל שיביאו יותר מאחזים, כך יהיה קשה יותר לפנותם ומספר המתיישבים יגדל והכמות תהפוך לאיכות ולגורם מתנגד להתנתקות ולפינוי.
יש להניח שהמנהיגות הפוליטית השלטת הבינה את המהלך, לא נשארה אדישה לכך אבל לא התאמצה במיוחד לשבש אותה או למגר אותה.
תוצאות האדישות הממשלתית, שבחלקה היתה גם מכוונת ובחלקה רשלנית ביצועית הביאה למצב העכשווי של 105 מאחזים ידועים וספורים המופיעים בדו"ח.
על רקע זה, הדרישה של התקשורת, אנשי ציבור מן השמאל ומתחסדים למיניהם - להעמדה לדין לוועדת חקירה נראית לי גם מוגזמת, גם מגוחכת ובלתי יעילה. שהרי צריך להעמיד לדין את כל ראשי הממשלה מהימין ומשמאל, כל שרי הביטחון, הרמטכ"לים ופקידות ההתיישבות. ולכן חבל על הזמן והמאמץ מה שצריך לעשות ומיד, הוא להתחיל במבצע הורדה מהיר מסיבי, בלתי מתפשר - כדי להחזיר לעצמנו את הכבוד של שלטון החוק בשטחים, שהלך לאיבוד משך השנים - ורצוי להתחיל בכך יום אחד ושעה אחת קודם.
- * הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות.