על מדינת ישראל בתקופת שלטונו של אריאל שרון יכתוב אולי ההיסטוריון בעתיד, כי זוהי מדינה בנסיגה, מדינה הנוטשת את חפירות חייה. כבר עכשיו אפשר להתחיל לסכם את תקופתו של שרון, כתקופה שבה ישראל ביצעה לעצמה חראקירי, החלישה את מעמדה הבינלאומי, הכירה בתביעות אויביה נגדה, חזרה בה מכל ההישגים של מלחמת ששת הימים.
דוח טליה ששון, והתצלום שבו הפרקליטה הממולחת מגישה אותו לאריאל שרון, מסמל מצב זה יותר מכל. הבלתי-ייאמן ניבט מן התצלום, שלשכת ראש הממשלה ויועץ התקשורת ברוב סיכלותם אפילו לא טרחו למונעו. הדוח המשפטי-פורמאלי הזה הוא בעצם דוח הכחשת הציונות הגדולה, הכחשת הזכות היהודית בת אלפי שנים, הכחשת מאה שנות עלייה והתנחלות, בניה והקמת מדינה. זוהי סטירת לחי לא רק למזמין הדוח ברוב סיכלותו, אלא לכל אבות הציונות לדורותיהם, ראשי המדינה לתקופותיהם.
אילו לפני מאה שנה היה מתפרסם מין צילום שכזה, ונכתב דוח משפטי שכזה, אולי לא היתה נוסדת התנועה הציונית, לא היתה קמה מדינת ישראל. שהרי כל מה שעשה וביצע שרון בתפקידיו כשר בממשלות ישראל, זוכה בדוח המוזמן על-ידו והנמסר לידו - לנזיפה, לשלילה, להלקאה. שרון בדוח ששון מכה את שרון, מבזה את כל מפעלות שרון. זהו שיאו של המהפך הציני שנתחולל אצל ראש הממשלה שרון.
אותו היסטוריון-לעתיד-לבוא יכתוב על נסיגה יזומה של ישראל מחבלי מולדת, על עקירת ישובים עבריים בארץ-ישראל בידי ממשלה יהודית, על ביזבוז מיליארדי דולר לצורך מבצע ההריסה, על הענקת פסק-זמן לטרור על-מנת להתחמש, להתאמן ולהכין עצמו למכות הכואבות פי-כמה שיכה - חלילה וחס - באזרחי ישראל, על השפל בעלייה שמזמן אין זכור כמותו, על לחץ מדיני גובר מצד ארה"ב, אירופה והאו"ם להמשיך בנתיב הנסיגה והעקירה, וכמובן - על הרס תנועת הליכוד, תוך פגיעה בדמוקרטיה ובאיכות השלטון, אובדן האמון של האזרחים בהנהגה ובהכרזות של מנהיגים.
ההיסטוריון הזה בוודאי יכתוב על ימים של מלל נבוב, של הבטחות ריקות מתוכן ממשי, ועל אובדן חזון וסטיה מן הדרך.
צביעותו של המנהיג והציניות שלו, הגיעו בתקופה זו לשיאים בל ישוערו. זה האיש, שמכנס פעילים-עיוורים של הליכוד, כדי להלך באמצעותם אימים על שאר חברי התנועה ועל אזרחי ישראל כולם. "תעשו הכל למנוע הפלת ממשלת הליכוד, ממשלה שלנו" - זה הנוסח האחרון של זעקת הצביעות שמשמיע שרון בכנסים תנועתיים. אמנם כן. פורמאלית, "ממשלה שלנו", ממשלת הליכוד. בפועל - ממשלה המבצעת את הגרועות שבתוכניות המדיניות שאי פעם עלו לסדר-היום.
זו אינה ממשלה "שלי", זו אינה ממשלה "שלנו", למרות שהצבענו בעבורה, למרות שרצינו בה, למרות שרצינו את שרון כראש הממשלה. מה קיבלנו במקום זה? - אצבע משולשת כלפי כל אלה הדבקים במצע ובעקרונות שלשמם קמה וקיימת תנועת הליכוד. שרון - הבה נאמר בשפת הרחוב היאה לו - "לא שם עלינו", חברי הליכוד נאמני-הדרך.
לא יהיה זה, על כן, אסון גדול אם ממשלת הליכוד הנוכחית תיפול. לא יהיה זה גם אסון, אם ייעשה שידוד מערכות פנימי בליכוד. הרי שרון כבר מזמן אינו מנהיגם של רוב חברי מרכז הליכוד, פעיליו ותומכיו. אילו רק יכול היה לשמוע מה הם אומרים עליו, "מאחורי גבו"... רק עוד כמה ח"כים ושרים נשרכים אחריו, תוך העדפת הכסא על העקרונות. הרוב חש, כי "גנבו לו את התנועה".
יהיה זה ראוי, על כן, שחברי הכנסת של הליכוד יפסיקו להתלבט אל מול התקציב האמור להיות מובא להצבעה בסוף החודש. הגיע הזמן שחברי-הכנסת של הליכוד יתעשתו, יבינו שכך אי אפשר להמשיך, למרות שבתחום הכלכלי, ורק בו, אכן מגשימה הממשלה הנוכחית את מצע הליכוד והאידיאולוגיה שלו.
אפשר להבין את הדילמה הקשה ששרוי בה בימים אלה במיוחד שר האוצר בנימין נתניהו. הוא מתנגד להינתקות, אך התקציב הוא ה"בייבי" שלו. כשר אוצר, הוא חייב להעבירו, גם בידיעה שלאחר האישור בכנסת, שרון יבעט בו, יבזה אותו, יאלץ אותו אפילו להתפטר. כמנהיג לעתיד, כ"טוען לכתר", מוטב שביבי ינקוט צעד פוליטי אמיץ עוד קודם לכן, גם בהכרה ברורה שהתקשורת כולה תתגולל עליו. מוטב שיוותר על התקציב, פרי עמלו, למען עצירת הסחף המדיני-ביטחוני, למען שיחרור המדינה מלפיתתם של שרון, דב וייסגלס ושותפיהם ממפלגת העבודה.
בלית-ברירה ממשלה כזו יש להפיל, גם במחיר אובדן שלטון הליכוד. אפשר לעשות זאת רק בדרך אחת: בהצבעה נגד תקציב המדינה, שמשמעה אחד ויחיד - הצבעה נגד המנהיג וחבורתו, שדרכם איננה דרך הליכוד האמיתי. הגיע הזמן שגם שר האוצר יפסיק לפסוח על שתי הסעיפים. הבנת את זה, ביבי?