רשם דברי הימים הכותב את דברי ימי המריבה הגדולה של ישראל עם ה' במדבר, פוסק בלא ספקנות כלל כי ארבעים שנות הקטטה הטראגית בין העם תועה הלבב לבין אלוהיו הביאה על ישראל עונש שלא כופר אלא במות כל דור יוצאי מצרים שלא נמצאו ראויים להיות באי הארץ. המרגלים שבו מתור את כנען וערערו בפרהסיא גדולה את האמון באלוהים שהבטיח להנחיל לעם העבדים הנגאל את הביטחון כי ארץ זבת חלב ודבש מחכה להם בזרועות פתוחות. הנה, סיפרו המרגלים, העם היושב עליה עז ועריו בצורות ואין מי שיכול לו. בנוסף, סדקו המרגלים את האמון במשה עבד ה' שהוליך את עמו אל ארץ ישראל תוך הבטחה כי מה שעושה את ארץ כנען לארץ זבת חלב ודבש הוא שהיא "אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה" (דברים י"א,י"ב). מרגלים יכלו לראות הרים ובקעות, ערים פרוזות וערים בצורות, שדות קמה ובוסתני פרי, אבל ארץ ש "עֵינֵ֨י ה' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה" עין מרגלת לא ראתה ולשון מספרת לא אוותה לספר. היא דבקה ב'עובדות' ובגדה ב'אמונות' והצליחה להטיל היפנוזה המונית על העם שצווח כמו מתוך גרון אחד "וְלָמָ֣ה ה' מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל-הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה. וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל-אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה" (במדבר י"ד,ג'-ד'). זאת הייתה בגידה. הפרשן רבי אברהם בן עזרא מפרש "אַרְבָּ֮עִ֤ים שָׁנָ֨ה׀ אָ֮ק֤וּט בְּד֗וֹר..."(תהלים צ"ה,י') מלשון "רָאִ֣יתִי בֹ֭גְדִים וָֽאֶתְקוֹטָ֑טָה אֲשֶׁ֥ר אִ֝מְרָתְךָ֗ לֹ֣א שָׁמָֽרוּ" (שם, קי"ט,קי"ח). העונש היה מידי ונחרץ. "אִם-יִרְאוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַאֲבֹתָ֑ם וְכָל-מְנַאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ.... בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם .. וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֑ה וְהֵבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ ... וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה... בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּ֣ם אֶת-הָאָרֶץ֘ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒, י֣וֹם לַשָּׁנָ֞ה, י֣וֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת- עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה .... אֲנִ֣י ה' דִּבַּרְתִּי֒ אִם-לֹ֣א׀ זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂ֗ה לְכָל-הָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את הַנּוֹעָדִ֖ים עָלָ֑י בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֛ה יִתַּ֖מּוּ וְשָׁ֥ם יָמֻֽתוּ" (במדבר י"ד,כ"ג-ל"ה). הענישה הנחרצת, המיידית, חסרת הרחמים, הגדירה בבהירות בוהקת את עוצמת הפגיעה של ישראל באלוהיה ובנביאו.
ארבעים שנה מאוחר יותר, עם תום ריצוי עונש המדבר הנורא, על סף הכניסה של הדור החדש לארץ המובטחת, נפרד משה בן המאה ועשרים מעל עמו ומעשה חטא המרגלים שכתב ההיסטוריון נכתב מחדש על-ידי הנביא ההוגה. כפי שלא היה ספקות בדברי רושם הרשומות כך אין ספקות בדברי הנביא ההוגה. רושם הרשומות כתב כי הבגידה גזרה את הגמול. ארבעים שנה במדבר, הם ארבעים שנות עונש על ארבעים ימי הבשלת ההיפנוזה של ה'מסה' הישראלית שהתפרצה ב"נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה". אין מלכתחילה ואין בדיעבד. יש בחירה חופשית לבגוד, ויש כורח כפוי לענוש. החטא גוזר את גורלו של העונש. זאת הזיקה ואין בילתה.
רמז לגלות אבל הנה למרבה ההפתעה כה אומר משה ארבעים שנה מאוחר יותר, "וְזָכַרְתָּ֣ אֶת-כָּל-הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכֲךָ֜ יה' אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת-אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מצותו מִצְוֹתָ֖יו אִם-לֹֽא. וַֽיְעַנְּךָ֘ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת-הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא-יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל-הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל-כָּל-מוֹצָ֥א פִֽי-ה' יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם. שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה. וְיָדַעְתָּ֖ עִם-לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת-בְּנ֔וֹ ה'אֱלֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ. וְשָׁ֣מַרְתָּ֔ אֶת-מִצְוֹ֖ת יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ לָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו וּלְיִרְאָ֥ה אֹתֽוֹ" (דברים ח',ב'-ו'). אין זכר לבגידה. אין חטא. אין עונש. יש תכלית מלכתחילה לראות בייסורים מתת חסד שמעניק הקדוש ברוך הוא על עמו הנבחר. התלמוד אומר "...לא ניתנה ארץ ישראל לישראל אלא ביסורים" (ברכות ה',א'). כשם שאב מייסר את בנו כדי להכשיר אותו להתמודדות עם המבחנים הנכונים לו בחייו, כן לא היה המדבר אלא הכשרה קשה ותובענית לעמוד במבחנים שחיים ריבוניים בארץ מזמנים לו לאדם החופשי. על הפסוק " הִנֵּ֥ה צְרַפְתִּ֖יךָ וְלֹ֣א בְכָ֑סֶף בְּחַרְתִּ֖יךָ בְּכ֥וּר עֹֽנִי" (ישעיהו מ"ח, י') אומרים פרשנים כי כור העוני מצרף את האדם מסיגיו כמו שכור האש מצרף את המתכות האצילות מסיגיהן. מה שנראה כעונש מכאיב, הוא לעיתים נבחרות כאב גואל.
"רמז לגלות" אומר אבן עזרא על בְּכ֥וּר עֹֽנִי. אף על-פי שהוא מרחיק כביכול עדות המדבר מעדות הגלות, הוא רואה בשניהם ייסורים ממרקים. רושם הרשומות יכתוב על הגולה כמות שהיא בעיניו, גזרה שחטא ההידרדרות המוסרית בימי הבית, המקבלת ביטוי סוחף באשמה הכללית של 'שנאת חינם', עשתה אותו לבלתי נמנע. גלות היא נדודים. היא רדיפות. היא השפלה. היא דיכוי. היא טבח נודד בין ארצות ויבשות. היא עונש-לולאה בשרשרת לולאות-עונש לוהטות וכולאות. ההוגה רואה מעבר לכך. גלות העלתה את כוח הרוח לגבהים קיומיים. ארון ספרי ההלכה והמדרש והאגדה והתפילות והשירה והכמיהה וההמתנה לגאולה הוא ארון שלא רק נבנה בגולה אלא הכין את כוחות הנפש להיחלץ בדם ליבה מאותה גולה לשוב לארץ אבותיה. אבן עזרא בדורו נטל את התובנה הזאת מן התלמוד עצמו, " מאי דכתיב הִנֵּ֥ה צְרַפְתִּ֖יךָ וְלֹ֣א בְכָ֑סֶף בְּחַרְתִּ֖יךָ בְּכ֥וּר עֹֽנִי - מלמד שחזר הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות ליתן לישראל, ולא מצא אלא עניות". (חגיגה ט', ב') עניות זו שמדובר בה כמידה טובה שהעניק ה'
לישראל, כמתנה, אינה עניות מנוולת, שוללת
כבוד אדם, רומסת חירויות, עניות של רעב, של חוסר גג, של הפקרה למחלות ולמגפות, של מחיקת אופקי קידום, של סתימת בארות השכלה וגריסת תקוות. עניות זאת היא עניות של הסתפקות במועט, של צימוד ערכים יחסיים לחומר ומוחלטים לרוח.
באורח כמעט אניגמטי מסיימת האמירה התלמודית את דבריה על מתנת העוני הזאת שהעניק האלוהים לישראל באומרה "היינו דאמרי אינשי", זה משמעו של הפתגם העממי, "יאה עניותא ליהודאי" יאה העניות ליהודי, " כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא" כמו רצועה אדומה, או מצע בד אדום לאוכף,לסוס לבן".(שם) המדרש במקומות הרבה חוזר על הפתגם הזה כמה וכמה פעמים ונראה אולי כי משמעו הוא כי סוס לבן, אציל,יותר מכל סוס מצוי צריך רסן, לבל יישא את רוכבו לכל רוח. יש רוכב המצניע את הרסן כאילו חרותו אינה יאה אם היא מרוסנת וקומתו אינה רמה אם היא יודעת ברבים את גובהה. יש מתגאה בריסון העצמי. יש רואה בה מידה הראויה לשבח. מה שמרסן יהודי הוא העניות. ההסתפקות במועט. הידיעה כי כִּ֠י לֹ֣א עַל-הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם . הוא מתנאה בריסון העצמי. השליטה העצמית דומה כמתג אדום המקשט את סוס הפרא הלבן. בעלי התוספות על אותה סוגיה מצטטים מתוך מדרש רבא לספר ויקרא, כי נאה רסן של צניעות לבנות ישראל כרצועה אדומה לסוס לבן. אותו רעיון. אותה ראייה של איפוק ככוח, של הריסון כמתנה טובה, לא כחולשה, לא כמיצוי של חרות שאין עימה מחר.
הנביא ההוגה אינו בר פלוגתא של ההיסטוריון. חלילה לו מלומר כי מה שנראה כרצף של אירוע מבחירה המוליד באורח בלתי נמנע את האירוע מבחירה העוקב, איננו אלא תכנון מוקדם של ההשגחה הלשה את ההיסטוריה על-פי לקחיה. המחשבה כי ההשגחה העליונה מסווה את ההיסטוריה כבחירה של האדם כשלאמת איננה אלא גזורה מראש, אינה יכולה לעבור את הסף של הפרדוקס של "כל צפוי והרשות נתונה". זה קצה הגבול המותר. ארבעים שנות מדבר, הן ארבעים שנה, שנה ליום של רשות נתונה, שנה ליום של רשות נתונה. זה החשבון מפני שזה הדין. אבל עם עבור הזמן, מתבונן האדם בהיסטוריה אותה עשה הוא, לטוב או למוטב ולומד מתוכה, אם הוא רוצה, כי יש בעולם קנה מידה שאיננו הלחם לבדו, כי יש בעולם קנה מידה שאיננו הסיפוק המיידי, כי יש בעולם קנה מידה שמייחס למה שנראה כעובדה כאל מה שאיננו אלא אחת מן הפרשנויות למקטעי מציאות. זה איננו מגמד כהוא זה את חטא המרגלים ואת עוון השקיעה בהיפנוזה המונית שתבעה את ביטול הגאולה.
הנביא ההוגה איננו היסטוריון וההיסטוריון איננו נביא הוגה. אין האחד יכול לשנות אפילו אות אחד בבשורת רעהו. הנביא לא ישנה את דברי הימים ודברי הימים לא ייכתבו על-פי נבואת הנביא. האדם, עומד בין שניהם וצריך להבין מן
האחד מה שהוא צריך לדעת מן השני. ואם הוא רוצה, הוא סוברני. אם הוא יכול הוא בוחר.
