הַמְּנוּחָה וְהַנַּחֲלָה
לֹא יִתַּמּוּ רְשָׁעִים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִתַּם זְדוֹנָם
גְּבוּרָתָם אֶל מוּל יִשְׂרָאֵל רַק בְּחַדּוּת לְשׁוּנָם
עַל כֵּן הוּזְהַרְנוּ לְבַל נַטֶּה לְבָבֶנוּ אַחֲרֵי הֶבְלָם
נִתְחַזֵּק בְּאֱמוּנָתֶנוּ וּמְיוֹעֲצֵי עֵצוֹת גָּם נִתְעַלָּם
כִּי טֶרֶם הִגַּעְנוּ אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה
וּבְסִיּוּם קְרַב, לַקְּרַב שָׁבִים ִכְּבָּהַתְחָלָה
אַף כִּי נֶאֱמַר שֶׁאֶל הַנַּחֲלָה עַל גֶּשֶׁר נִיָּר נַגִּיעַ
טוֹב לָשִׂים רֶגֶל עַל גֶּשֶׁר בַּרְזֶל שֶׁהָאֵל יוֹשִׁיעַ
הַטֵּה אָזְנַיִם לְדִבְרֵי הַנָּבִיא שֶׁהָאֶל לָנוּ ׁשָׁלַח
שֶׁכֹּל כְּלִי מִלְחָמָה שֶׂצַר יֻצַּר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח
כִּי נִבְצַר מרשע לְהָבִין לָמָּה לָרִיק יִשְׁלַח
וְהוּא מֻכֶּה וְלֹא מַכֶּה וּזְמָמוֹ לֹא צָלַח
לקח העבר צריך לזכור ולא לשכוח. אבקש להקדים ולהזכיר לעצמנו כי גם בשבת ראה תשס"ו בחודש מנחם אב בסמוך לתאריך זה, כתבתי אז רקע לפרשה בתום הקרב עם חזב-אללא כך: "פֶּסֶק זְמַן מִמַּעֲשֶׂה הַמִּלְחָמָה בָּאָרֶץ וּבְלִבֶּנוּ גָּם . אף אם זה למראית עין כדעת חלק מהעם, צריך לתת צ'נס לבל נצטער בדיעבד על שלא נהגנו כך בעשותנו חשבון נפש וחסכנו קרבנות." זה המצב בימינו בארץ פלשתים (ברצועת עזה) וזה המצב שהיה בלבנון .(תחילה בּפָתִח לֶנְד) ולאחר מכן במלחמתנו בְּחִִזִִב -אללא - חזב אִשַּׁיְטָאן (מפלגת השטן). ושוב כאז היום מונים אנו את "פסקי הזמן" ונותנים צ'נס לשטן, החומס את עמו וסוחר בדמו, כי כפרעה הוא מכה ומסכים ומתחרט ושוב ראשו מרים, כפרעה אולי בתום עשר המכות יאות. ועשיתחרט שוב יטבע הוא וחילו בים ובמנהרות יטמן .בימינו כבימי משה בשעת האפס, בשעה שישראל עמדו על פתח הארץ מול ירדן ירחו, כאשר הפקודה נוע טרם נתנה. אמר משה לישראל: ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מִצְוֹת ה' אלוהיכם ......והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלוהיכם... (יא/כד,כו,כח) על כן נִתֵּן גורלנו בידינו ונפקח עינינו לבחור בדרך הטובה. היא הדרך שבחר עם ישראל ללכת בה המיוסדת על מוסר התורה שקבל ישראל בסיני על-ידי משה. ומה היא הדרך הטובה ? זאת האמונה בזכותנו על ארצנו ובזכותנו לחיות בה ולשבת בה באין מחריד. אנחנו נבחר בדרך הטובה והמוליך אותנו יבחר בדרך הטובה: לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע עַד יִכָּרֶה לָרָשָׁע שָׁחַת. בכרות חמס את המנהרות הוא כּרָה לעצמו קבורת בניו בחיים בהן, לא ידינו עשתה זאת ומכיון שהנשלחים למות מבניו הם שהידים (شهداء), הרי בכך ממלאים הם משאלות לב שולחיהם, כאשר שולחיהם לא מאמצים לעצמם להיות שהידים (شهداء), ולכן צברינו בהענות לרצונם ממלא את משאלות לבם. ובפרשה נאמר על אלה: כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו באש אלוהיהם. (יב/לא)
שבע מצוות בני נוח והיחס לגר אלו הן מצוות בסיסיות שקוימו על-ידי דרות אברהם אבינו ובימי נח בטרם נתנה תורה. במצוות אלה חיב כל גר ותושב, כדי לקבל זכות לחיות בארץ וליהנות מזיוה. משמעות מצוות אלה, היא
גילוי יחס טוב ובעיקר לא בוגדני לעם שהגר יושב בקרבו. ואלו הן מצוות בני נח: 1. הושבת דינים לדון דינים שבין אדם לחברו. 2. אסור ברכת השם (בלשון סגי נהור כלומר איסור לקלל)). 3. אסור עבודה זרה. 4. אסור גלוי עריות. 5. אסור שפיכות דמים. 6. אסור גזל. 7. אסור אכילת איבר מן החי. קיום מצוות אלו חִיְבוּ את ישראל הבאים לכבוש את הארץ, לטהר את הארץ מעבודה זרה. ולקיים את מצוות התורה. כאן נוהגים אנו באזרחי ישראל הלא יהודים שהם תושבי הארץ ואזרחיה. המדינה קבלה על עצמה לתת להם שוויון מלא, למעט בנושא שקיומו של עם ישראל בארצו עומד בסתירה לכך, כמו הזכות שיש ליהודי לפי חוק השבות. בעוד המדינה איננה מתירה שבות למי שהיה תושב הארץ ועזב אותה בעת מלחמת השחרור ועבר לארץ אועב או אפילו לשטח
אויב. כאן השוויון מופר ביודעין כי הדבר בנפשנו הוא. עם ישראל בימינו חייב בקיום מצווה חשובה שאיננה נופלת בחשיבותה ממצות שנמנו על-ידי משה, ואשר גם לא קבלה ביטוי בדברי משה במעמד ההוא. הלא היא החובה ליצור ישראלי חדש, לא עוד אותו יוצא מצרים, שהתשוקה לשעבד עצמו לא עזבה אותו במשך 40 שנות נדודיו במדבר. גיבוש האישיות יוצר זן חדש והעם מתחזק ביחד עם החברה שבה הוא חי. אין להבין מכך על האדם בישראל צריך להקריב את עצמו על מזבח האמה, אבל צריך למלא חובתו לכלל. כי הַקְרָבָת הנפש על מזבח האמה יכול להיעשות רק כאשר אין מנוס והעם בסכנה קיומית, כפי שזה קרה במבצע צוק איתן, שבו הקריבו שישים וארבעה חַיָּלִים במערכה למען ביטחון ישראל ועוד שלושה מתו ללא עול בכפם. עם ישראל כיום לא נשאר כפי שהיה בפרשת ראה. קיומנו בארץ זו הוא משאת נפשנו ולמענה מקריב העם חיי בניו.
הבחירה החופשית של אדם למעשה משה אומר לעם דעו. הבחירה בידיכם יש לכם זכות בחירה חופשית, לקיים את המצוות ולזכות בברכה, או להפר את המצוות ולהיות צפויים לקללה . והשאלה היא הלא למדנו כי הכל בידי שמים, איך יכול האדם לבחור את אשר חפץ הוא בו, עונה הכתוב: נכון הכל בידי שמים אך חוץ מיראת שמים. יראת שמים מצויה גם בדברי משה אל בני ישראל, כאומר אני שם לכם את הברכה ואת הקללה לפנים הביטו היטב ובידכם הבחירה . ענין אחר היא השאלה מה המשמעות שיש לחיובים בהם חויב האדם, אם אינם ניתנים לביצוע ולהגשמה. על כך אומר הרמב"ם כי אין בני האדם מסוגלים להבחין בין תכלית לבין אמצעי ונוהגים לפרש את פתיחת ראה במשמעות של מתן ברכה ממשית למקיימי המצוות ומתן עונשים לעוברי העברות. אלא מה כל המבין ויודע להבחין בכתוב, ידע כי הברכה טמונה בציות לאלוהים מבלי לצפות לתוצאות וזה הביצוע וההגשמה של הצוויים שנראים בלתי ניתנים להגשמה וזאת מלשון הכתוב "אם תשמעו לי " או "אם לא תשמעו לי" ואילו בן עטר בעל "אור חיים" אומר: כי הכונה לשמיעה ולא לעשיה, או אי-עשיה. שנאמר אשר תשמעו, כי השמיעה מחיה נפשות שנאמר: שמעו ותחי נפשכם(ישעיהו נה/ג) ולכן "אשר תשמעו" אין פירשה "אם תשמעו". מכאן ניתן גם להקיש כי בידנו הדבר, לנהוג בחכמה ובתבונה וּלְהֵנוֹת מזה, או לנהוג בחוסר אחריות ובחוסר הבנה ולסבול ממעשינו. האמור פרשת ראה מתרחש כאשר בני ישראל כבר חונים על יד ירדן ירחו. הדברים: "אשר תשמעון" באה בטרם עברו ישראל את הירדן ואף על-פי כן אומר משה כי שם בארץ יש שני הרים על יד שכם דהיום: הר גריזים המסמל ברכה והר עיבל המסמל קללה. כי שם עתידים ישראל לחנות למנוחה בדרכם לנחלה. וצוה משה את העם כאשר תכנסו לארץ דבר ראשון: אבד תאבדון את כל המקֹמות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יֹרשים אֹתם את אלוהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלוהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא.(יב/ב,ג) עקירת האלילות מן השורש מאפשרת שמיעת הברכה ואת הקללה כדי לבחור ביניהן. כמובן שישראל לא נצטווה לאבד ולנתץ את הכנעני אלא רק את אליליו ומצבותיו שמהווים הם פיתוח לחלשים, שישכחו את הסבה שבגינה הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים. הם ישכחו את התורה ומצוותיה. חיב גל אדם לדעת בתת הכרתו . כי הציונות מקורה במה שכתוב בתורה, ששמרה על קיומו של עמנו בתהפוכות הזמנים .
כִּי עַל כֵּן כְּבַר נֶאֱמַר סַלֵּק מִכְשׁוֹל כִּי עֲמִידָה בְּצָרָה זֹאת תַכְלִית הַכֹּל
הַמִּכְשׁוֹל טָמוּן בְּרִפְיוֹן הָאֱמוּנָה אוֹ אָז יְאַבֵּד אָדָם הַדַּעַת וְהַתְּבוֹנָה
לָכֵן כְּדֵי לְהַעְפִּיל אֶל הַר גְּרִיזִים דַּי בְּרָצוֹן וְאֱמוּנָה בַּכֹּחַ אֵין לְהַגְזִים
וּבְאֵין רָצוֹן לִשְׁמוֹעַ וְלוֹ לְרֶגַע דַּל עָתִיד הַמַּאֲמָץ לְהִתְבַזְבֵּז בְּהַר עֵבָל
תַּלְמוּד לוֹמַר שֶׁבְּיָדֶינוּ הַבְּחִירָה אִמּוּץ הַבְּרָכָה טוֹבָה הִיא לְעֵת צָרָה
כִּי הַבְּרָכָה הִיא לָנוּ אוֹר וּנְהָרָה וְהַפִּקְפּוּק הוּא כְּמָגֶן עָשׂוּי כִּכְבָּרָה
וּבְעִנְיָנֵי דְּיוֹמָה הִנֶּנוּ פֹּה בְּמִבְחַן כּוֹחֶנוּ מָצוּי בַּעֲמִידָתֶנוּ לְאוֹרֶךְ זְמָן
אַל נָאִיץ וְנֹאמַר כְּבַר כּוֹחֶנוּ אָזַל נִתֵּן לְלוֹחֲמֶינוּ עִתָּם עַד יֹאמרוּ חָדַל
אָפִלּוּ בַּקְרָב אֵין לְאַבֵּד צֶלֶם אֱנוֹשׁ אָפִלּוּ צְרִיכִים חַיֵּי רְשָׁעִים לִדְרוֹשׁ
זוֹ דַרְכָּה שֶׁל תּוֹרָה זֹאת אַל נִשְׁכַּח שֶׁאָמְרָה: בִּנְפוֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמַח
אַךְ נֶאֱמַר גָּם הַמְרָחֵם עַל רְשָׁעִים כָּמוּהוּ כְּמִי שֶׁמִּתְאַכְזֵר עַל צַדִּיקִים
לָכֵן לֹא לַשַּׁוְא נִתְנָה לָנוּ הַבְּחִירָה לְמַעַן נַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע כִּבְרֵירָה
כִּי עַמֶּנוּ עַם אֱמוּנָה וְהַקָּבָ"הּ יְנָהֲגֵנוּ בִּתְבוּנָה
