לפני כחודש, ביום 29.7.2014, התפרסמה באתר זה רשימתי "רולטת הזמן האבוד" המתמקדת בדרך בה נוהלה מלחמת "צוק איתן" בידי ראש ה
ממשלה בנימין נתניהו וחברי המטבחון שלו. כסופר בעל ותק התנסיתי פעמים אחדות בתופעה מעניינת הקשורה באחדים מספרי שלאחר פרסומם חלק מהמסופר בהם משל והופקע מתחום הדמיון היוצר, מפני שהמציאות שהתרחשה לאחר הופעתם כאילו התקיימה בהשראתם.
תופעה זו דומה ומתקיימת ממש ברוח זו ברשימתי הנ"ל; קראתיה מחדש כשעה לאחר תחילת הפסק-זמן האחרון ונוכחתי לדעת עד כמה שירטטתי בנאמנות את המציאות כפי שכולנו חווינו במרוצת חמישים הימים האלה של מלחמת "צוק איתן", ועד כמה כיוונתי לאותה אתנחתה חדשה הנקראת בפי מקצוענים, הפסקת-אש.
כמובן שאני ער לאפשרות שבכל רגע עלולה המציאות הבלתי יציבה בה אנחנו חיים להתהפך מקצה אל קצה. אך עצם המודעות הזאת אינה גורעת מתיאור הדרך הנפתלת בה הגענו להפסקת-אש אחרונה זו האמורה להתקיים לפרק זמן שמשכו אינו ברור לאיש, בעיקר שחשרה עכורה מכסה כמעטפת בלתי עבירה על מדיניות שאולי קיימת ואולי לא. מכאן סברתי שנכון יהיה לחזור ולפרסם אותה בשנית לאותם שהחמיצו קריאתה עד-כה.
להלן הרשימה כלשונה: כמה וכמה תובנות התבהרו במהלך המערכה הנוכחית "צוק איתן"; ברור שאנחנו משתבחים במוחות מבריקים לאיתור שמות מרשימים למבצעים, מערכות ומלחמות. אבל רבים וטובים מתחבטים יום ולילה בשאלה מה גורם לצה"ל להיות מופעל על-ידי דרג מדיני מוכה בעיוורון, כצבא המסתובב סחורנית?
השאלה השנייה שצורבת במוחו של אדם סביר, איך זה שממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו נחשפה במלוא מערומיה כממשלה העוסקת באונניזם מדיני, שאפילו לא גרם לה לפליטת זרע שמסוגל להפרות ולהצמיח מעשה גדול אחד?
השאלה השלישית שאיננה מרפה, איך זה קרה שביבי האסטרטג הגדול "והמבריק" כדברי חסידיו, התהפך עולמו, והוא מוצא עצמו כעת נזקק לאבו-מאזן כאוויר לנשימה, אותו איש שהוא רמס אותו כנמלה לאורך כל הדרך, וכעת ברור שחובה לקבלו בחיבוק כחלק מפתרון מדיני לטובת שני העמים?
איך זה קרה שביבי שבאמת התחמק מרבית חייו הפוליטיים מלקבל החלטות היסטוריות, עלול או עשוי, כהבנת כל קורא לעצמו, למצוא אותנו נשאבים, ממש כך, למערבולת של משא-ומתן בכל אותם נושאים שמר נתניהו התחמק מלהתקרב אליהם מתוך אמונה עיוורת, אם לא קצרת טווח ראייה, כי הזמן ייעשה את שלו?
וקיימות עוד שאלות נוקבות כמרטשות בני-מעיים, כגון זאת: האם ביבי איננו מבין שהעם שנותן לו גיבוי מדהים להשלים מלאכת הגנה עד הכרעת אויב נחוש בעוצמת שנאתו, עלול להפנות לו עורף משיווכח כי ראש ממשלתו אינו מסוגל להוציא מפיו את פקודת "נוע", מחשש שהיא מתנגשת עם אותה הגות של מהמר כפייתי שהזמן עושה את שלו?
כעת אנחנו נוכחים לדעת כי צה"ל באמת עלול לצאת מרצועת עזה בלא שתהיה הכרעה חדה, ומתוך הכרה זועקת כי הסבב הקטלני הבא מעבר לפינה, ובעצם שוב נופקר לחסדיהם של
מוחמד דף,
איסמעיל הנייה, וח'אלד משעל ודומיהם.
בלי מדיניות דבר לא יצמח בכף ידנו, אפילו יבוא אלוה כלשהו בעצמו ויתקע ידו ויבטיח כי הכל "יהיה בסדר". שום דבר לא יהיה בסדר כל עוד אנחנו בני ערובה בכל שדרות הארץ מדרום לצפון, ממזרח למערב. ממשלה שאיננה מסוגלת להתוות מדיניות ברורה שיש בה תקווה איננה מסוגלת להשיג יעד כה ברור, לקעקע את החמאס.
אומר לסיכום: מי שיוציא את צה"ל מרצועת עזה לא יהיה זה הלחץ הבינלאומי. תהיה זו מנהיגות רופסת ומקרטעת, והיא ספק מנוהלת בידי מהמר כפייתי המתפלל לנסי רולטת הזמן. חובה להבין כי לפנינו שעת כושר נדירה להחליט מתוך אחריות היסטורית אם פנינו למלחמה או לשלום. מי שפניו לשלום שיצא למערכה על-מנת להכריע בה, ויבוא עם תוכנית מדינית גלויה וסדורה שצופה פני דורות ולא רק את הרגע המקרי הבא.
