ירידה בהזמנות מוצרים, עלייה במחירי חומרי גלם, ההוצאות גבוהות, העסק לא רווחי יותר. מה עושים? מפטרים. מפטרים את עובדי הייצור, שולחים את העובדים הפשוטים הביתה, שילכו אל כאבם.
אנחנו הבכירים-המנהלים נאסוף את השלל שנותר ונטביע את יגון כישלוננו ואת צריבתו המרה באוצרות הרבים שצברנו לעצמנו בביתנו עם השנים.
אבל רגע, הרבה לפני שמשלחים עובדים אל ביתם, אל הכבוד האבוד, אל התחושות המשפילות כל-כך "שאין עוד שבנו כל ערך וצורך... ובכלל אפשר בלעדינו, במפעל, בחברה, אולי בכלל במדינה..." כדאי לחשוב על פתרון נוסף.
פתרון פשוט כל-כך ומצוי ממש כאן בטווח היד. והפתרון מאוד קשור לי עצמי, כמנהל, ומאוד קשור לנו בכירי החברה, מנהלי הבנקים, מנהלי הארגונים ובכירים שכאלה מסוגים שונים. אולי לא שמנו לב כל-כך, אבל אנחנו המנהלים עולים לחברה הזאת הרבה מאוד כסף, לפעמים מיליונים רבים בשנה. המשכורות השמנות, המכוניות, הלשכות, ההוצאות, ה... השד יודע מה. פשוט עולים לחברה, איך שלא מסתכלים על זה, הון תועפות.
ואנחנו גם קצת אשמים ש... אין כל-כך מכירות, ושיש הרבה הוצאות, ושכספי ההשקעות והתקציבים נגמרו... ושהתוצאות... איך לומר, עגומות. אז למה בעצם שאנחנו לא נשלם ונקצץ ונוריד ונחתוך ונקטום ונפחית את שכרנו הגואה לשחקים עוד הרבה הרבה לפני הפיטורים?
מה כבר יקרה לנו? מה כבר נחסר, מה ייגרע אם במקום ארבעים וחמישים ושישים ושמונים ותשעים ומאה אלף ("מי שעומד מאחורי ומצדדיי..." מי עומד? אף אחד כבר לא עומד, לא מאחוריך ולא מצדיך, אתה שם לבד לבד לבד... ועשיר עשיר עשיר...) נקבל קצת פחות, ואולי קצת הרבה פחות?
הרי איזו שהיא קורת גג להסתופף בה כמחסה מפני רוח או שמש או גשם, ודאי כבר יש לנו. גם מכונית כלשהי שתגרור אותנו מכאן לשם ובחזרה, נמצאת ככל הנראה בסביבה. קצת לחם, זיתים, חתיכת עגבנייה וריבה, ודאי נסתדר ונמצא. שלושה-ארבעה זוגות מכנסיים, שניים-שלושה זוגות נעליים, גופייה ומעיל וחולצה, ישנם משנים ברשותך.
מה אם כן לך עוד בעצם נחוץ בכיר יקר שלי? כמעט כלום. אמרנו כמעט. כי מה שאכן לך עוד נחוץ, במיוחד כמנהיג ומוביל, זה פשוט לרשום בלבך הצלחה מרשימה, ניצחון אמיתי שנשמר לשנים ארוכות בלבות אנשים. כי מה עוד ייתן לך כל העושר ההזוי הזה שבעולם? מפלסים וקומות? מכשירים מנגנים? מכונות מקפצות? דגיגים אנינים? מסיבות ראווה? ארונות עמוסי משקאות?
מה כבר שווה כל העושר הזה, מה טעם בכל הרהב העולה על גדותיו וגולש, אם הותיר אחריו גם כמה אנשים שעבדו ויצרו והיה להם חלק, והייתה גם נחלה לאשר נעשה בסביבה, עשו ויצרו, היו נדרשים, ועכשיו הם יושבים בביתם, עצובים, מוטלים, מושלכים ללא צורך. איזה טעם נשאר מכל סעודה, גם אם דשנה תהיה, עמוסה ועולה וגואה, כאשר מסביב מסובים אנשים מרירים וקודרים.
אם נדע לוותר, לא הרבה, לאכול במידה, רק כמה שצריך, לא לבלוע הכול ולא להשאיר אדמה חרוכה, יש סיכוי לא קטן שיקום וישרוד המפעל, תשרוד תבסס החברה, הארגון. או אז תפגוש בסביבה אנשים שעובדים, מחייכים, שיכירו תודה.
יהיה זה הישג אמיתי שאותו לתמיד תיקח אל ביתך, אנשים ינצרו בליבם - במיוחד בשבילך.
_______________________
מחבר המאמר הוא מחבר הספר " על חכמת הילד"
