מראשית ההתיישבות הוקמו ישובים ברחבי מדינת ישראל בדרך של תכנון כולל שבו הוגדרו מספר הנחלות לישוב, ומספר הדונמים שמתיישב יהיה זקוק להם על-מנת שיוכל להתפרנס ממנה. לכן המצב שונה בין הנגב והערבה לדוגמה, שם נחלה היא בת 80 דונם לבין מרכז הארץ שבה תקן הנחלה הוא של חצי דונם ברוטו בלבד. בכל ישוב הוגדרו גם מספר הנחלות על-ידי ועדת קרקעות עליונה וועדת פרוגרמות במשרד החקלאות בהן יושבים גורמים מקצועיים.
ישנם גורמים מסויימים הבוחנים את ההתישבות כל העת דרך עיניים נדל"ניות בלבד. זה תמיד מזכיר לי את הסיפור על ההבדל בין ישראלים שהולכים למסעדה לבין אמריקנים או אירופאים.
כשהאירופאים והאמריקנים הולכים למסעדה ורואים בה הרבה סועדים הם יאמרו שבמסעדה האוכל כנראה טעים. אצל הישראלים לעומתם מיד תעלה המחשבה כמה בעל המסעדה מרוויח וזה בדיוק ההבדל. אנחנו תמיד מצויינים בלעשות חשבון של אחרים, לצערי הרב עלי לנתץ תפיסה מסויימת ולומר שעל-פי נתונים סטטיסטים, החקלאות בשנים 2004-2003, למרות מעמדה הרם בעולם (במובן המקצועי) מכניסה לעוסקים בה פחות מהשכר הממוצע במשק.
לכן מאד מכעיס כשפקידים במינהל מקרקעי ישראל משתלחים במתיישבים שזהו "סוף עידן המקורבים". על אלו מקורבים הם מדברים? אם יש פעילות שנעשתה לא על-פי חוק אז ילכו המאשימים ויתלוננו בפני רשות החוק. חמור שבעתיים שדברים אלו דווקא נשמעים במסדרונות ממ"י, כאשר שם מתקבלות החלטות של פקידים הסותרות לחלוטין את ההחלטות של מועצת מקרקעי ישראל, שהיא הריבון העליון הקובע את מדיניות המקרקעין של המינהל ובתוך כך של מדינת ישראל כולה.
החלטה 1308 שהתקבלה לאחרונה ואשר קבעה שנחלות פנויות במושבים ישווקו במכרז היא לא החלטת מועצה אלא החלטת הנהלה שהגדרת תפקידה הוא לממש את המדיניות הנקבעת ולא לייצר מדיניות שונה או סותרת.
מועצת ממ"י לא מתכנסת מזה חודשים רבים בשל הרכב חסר (פחות מ-18 חברים) שאינו מאפשר קבלת החלטות. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולנהל מדיניות מקרקעין שאינה מאפשרת ליזמים לתכנן את מהלכיהם ובמקום זאת מתמקדת בהפליה והסתה נגד ההתיישבות. היזמים המצטיינים כבר עברו בשנים האחרונות למזרח אירופה ומקימים פרויקטים נדל"ניים בהצלחה רבה ולדבר יש השלכות על הכלכלה כאן. ומדיניות ומסיתה בהתיישבות בפרט.
תחילתה של ההתיישבות בישראל בעת החדשה היא עוד במאה ה-19. ישובים רבים הוקמו ברחבי המדינה. אין חולק על כך שאלף נקודות ההתיישבות תרמו תרומה מרכזית לפיתוח הנגב והגליל, ובמידה רבה ציירו את מפת המדינה.
כיום פזורות בישראל כאלף נקודות של התיישבות כפרית, רובן המכריע - כ-85% - הן בפריפריה. ערכה של ההתיישבות אינו רק ביטחוני-מדיני. לאחרונה פורסם מחקר של מוסד נאמן בטכניון המציין את חשיבותה של החקלאות לשמירת איכות החיים, איכות הסביבה והתיירות בערכים כלכליים. זהו ערך מוסף לכלל אזרחי המדינה.
מוצר זה מוכר זה שנים רבות בעולם המערבי כבעל ערך חשוב ולכן רוב מדינות העולם המערבי תומכות ומסבסדות את הגידול החקלאי באופן משמעותי, מתוך תודעה שאם זה יהיה טוב לשומרי המרחב הכפרי, זה ישרת בסופו של דבר את כלל אזרחי המדינה. השוק האירופי משקיע בתוכנית חומש מיליארדים בפיתוחו של המרחב הכפרי ובהובלתו לכיוונים רצויים.
לאיש לא צריך להיות אכפת שבשנים האחרונות הוקמו בתי ממון מפוארים בשרון. בעליהם משלמים מיסים רבים הן לממ"י, הן לוועדות המקומיות, והן לשלטונות המס. מי שמשתמש בבתיהם של "העשירים" אינו עוסק באידיאולוגיה אלא ב"קינאולוגיה" שלילית. הסתות יובילו להסתות שכנגד ומי שאולי יצאו מהם נשכרים הם רק עורכי דין. כיוון זה יוביל לקיפאון ולהעצמת הסכסוך בין ההתיישבות למסיתים נגדם.
החוכמה בסופו של יום היא לשאול את עצמנו, אין נוכל להוביל את ההתיישבות לשינויים שמצד אחד יאפשרו לשמר את המרחב הכפרי כך שיוכל לשרת עוד שנים רבות את המדינה ואזרחיה ומצד שני יאפשר לחקלאים ולמתיישבים להרוויח בכבוד וביושר מעמל כפיהם.
נדרשת מדיניות כוללת ועד שזה לא יתרחש נמצא את עצמנו ממשיכים להאבק בכל דרך על זכויותינו והכנסותינו.
__________________________________
כותב המאמר הוא מזכיר האיחוד החקלאי
