כך לא בונים עסקה

כרקע לטענות שאביא במאמר זה, אשר דן באבסורד של עסקות הטיעון במשפטים פליליים, אענה תחילה על השאלה: מדוע בכלל המדינה היא זו שמגישה כתב אישום כנגד העבריין הנאשם ולא האדם שנפגע? (נכון, גם לאדם שנפגע ישנה הזכות להגיש תביעה אזרחית כנגד מי שפגע בו לרבות פתיחת הליך פלילי, אך מסיבות שונות – ובעיקר: כלכליות ונפשיות - ברוב המקרים זה לא קורה.) התשובה: בכל הנושא המורחב של עבירות פליליות, כגון: תאונות דרכים, רצח, אלימות במשפחה, סמים, זנות וכו', למדינה יש אינטרס חברתי כללי כי הפשע ימוגר, ולכל הפחות יצומצם ככל שאפשר וזאת למען טובת הכלל, למען רווחתו של הכלל, למען ביטחונו, למען חירותו ולמען עתידו. לכן, כאשר מתבצעת עסקת טיעון בתיקים פליליים, יש לדעת שמצד אחד ניצב כמובן הנאשם, אבל מן הצד השני לא ניצבת רק אותה נערה שנאנסה, או אותו אחד שנדרס, או שאריו של הנרצח, אלא כלל החברה, המדינה, את, אתה ואני. השבוע צדה את עיני כתבה קצרצרה שפורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" מאת ליאור אל-חי (יום ד', י"ב באדר ב', תשס"ה, 23.03.05): "אילן אוחיון (39), תושב הצפון, התקשה אתמול להסתיר חיוך בזווית פיו – שניות אחדות לאחר ששמע איך בית המשפט המחוזי בחיפה מקבל את עסקת הטיעון בעניינו, וגוזר עליו עונש קל של 3 שנות מאסר בפועל ושלוש שנים על-תנאי. זאת, למרות שהודה כי אנס צעירה במשך שש שנים מאז הייתה בת 18". מהכתבה אנו למדים כי הודאתו במעשי האונס בלבד (במסגרת עסקת הטיעון), מחקה מכתב האישום המקורי סעיפים של מעשי סדום בנסיבות מחמירות, ומעשים מגונים במתלוננת. עוד צויין בכתבה דבר מקומם נוסף והוא שהתובעת נימקה את הסכמתה לענישה זו בכך ש"התעוררו קשיים ראייתיים בתיק" (עוד אדון בזאת...), וש"להודאת הנאשם יש ערך מוסף גדול מאוד מבחינתה של המתלוננת הנמצאת במצב נפשי שברירי". הסיפא של דברי התובעת מצליחים לעורר בי (בלשון עדינה וממעטת)... תהיות; הרי ידוע, כי על-פי השיטה הקיימת היום, הנפגעת – אינה צד בעניין: כלומר, לא מתייעצים איתה, לא מקפידים ליידע אותה בכל הליכי התביעה ולבטח לא משתפים אותה. ועוד, מחליטים במקומה ולמענה אם כן או לא, אם כך או אחרת, ולפעמים היא בכלל קוראת מהעיתון על פסק הדין שניתן בעניינה... בקיצור הפרקליטות, כשגרת עבודה, מנהלת חקירה ותביעה, דיון בבית משפט וכו' ללא שום התייעצות עם הקורבן/הנפגעת, אשר לכל היותר מוזמן להעיד. לא אחת כתבתי את דעתי על השיטה הזו ששמה את הקורבן בצד ומנשלת אותו מהיכולת להיות מעורב, להשפיע, לקבוע, או להכריע בעניינו. דעתי היא שצריך להכניס את הקורבן לדיון ושהתביעה צריכה לאפשר את מעורבותו על-מנת שדבריו/דבריה יישמעו, ייטענו יילקחו בחשבון ואף יהוו בסיס להרשעה ולהקצבת העונש [כל זה לא קורה כאשר הקורבן הוא לכל היותר – אחד העדים במשפט]. לא ייתכן כי השופט לא יראה ולא ישמע את הצד הפגוע לא רק כעד אלא גם כבעל עניין, כצד מיוצג, ותחת זאת כן ישמע, כן יראה וכן יקשיב לנתבע ולמליצי היושר שלו. ובעסקת הטיעון שלפנינו... מה קורה? התובעת גם לא מכניסה את הנפגעת כצד בדיון ו...גם מנפנפת בה ובטובתה האישית כסיבה להסדר הטיעון, כלומר; בחסותה של אותה אחת אשר איננה צד בדיון ושאותה כלל לא שואלים – באים לקראתו של מי אם לא... האנס, זה שבעוד הרבה פחות משלוש שנים יסתובב חופשי בין ילדינו ובין אהובינו, בידיעה מעוותת על החטא ועונשו! לכן, כל פשרה (ועסקת טיעון היא מעין פשרה) שיכולה להיות מבורכת בתחום האזרחי, תחום בו על-ידי פשרה סוגרים חשבונות, מונעים התכתשויות אחרות, מקילים בכך על המערכת המשפטית העמוסה בלאו הכי וכו', לא ראוי כי תתקיים ותתרחש בתחום הפלילי (פרט למקרים יוצאי דופן, שבהם המדינה עצמה תעמוד כצד לעסקת הטיעון מבלי להיזקק ומבלי להישען על נערה "שברירית" או על פרטים אחרים). ולגבי טענת הקשיים הראייתיים שהתעוררו בתיק... נו באמת... מן הראוי הוא כי טיעון זה לא ייטען כלל שהרי כמעט בכל תיק יש "קשיים ראייתיים" הגם שזהו בדיוק התפקיד ואף החובה של הפרקליטות: לחקור ולהתגבר על קשיים אלה על-ידי כך שלא תתעצל ותעמול עד שתצליח באמצעות תחכום ושאר האמצעים הכשרים שעומדים לרשותה להסיר את מכשול הקשיים הראייתיים. ועוד הערה: בית המשפט יכול להחליט שהוא לא מקבל את עסקת הטיעון ולגזור עונש על-פי ראות עיניו. מצערת אותי עד מאוד החלטת בית המשפט לאמץ ולאשר את עסקת הטעון [ברוב של שני שופטים נגד אחד שסבר אחרת] ובכלל זה לאשר את העונש הכול כך מגוחך הזה של שלוש שנות מאסר על שש שנות אונס והתעללות מינית... __________ הכותבת היא מחברת הספר "כלה ונחרצה", רומן אוטוביוגראפי בהוצאת ספרית הפועלים - הקיבוץ המאוחד, וכן מחברת של ספרי ילדים אחדים. לכותבת אתר אישי: [קישור] המאמר פורסם באתר BSH.