הטקס ביום 30.3.05 נערך טקס מרגש במשכן נשיא המדינה: נידוני קהיר (מפרשת "העסק הביש") שנותרו בחיים, וצאצאיהם של אותם גיבורים שהלכו לעולמם, קיבלו תעודות הוקרה מידיו של נשיא המדינה, משה קצב. במעמד זה הכיר נשיא המדינה, בשמה של מדינת ישראל, בפעילותם החשאית במצרים, לפני יותר מיובל שנים.
אולם על מעמד זה העיבה הידיעה, לפיה בשל טעמים פוליטיים שונים, נמנע ראש הממשלה, אריאל שרון, מהכרה בהם. רק מעטים יודעים, כי ראש הממשלה שהתבקש לפעול למענם, נמנע מלעשות זאת.
עשרות שנים המתינו נידוני קהיר למעמד זה - לרגע שבו תכיר המדינה, בלא סייג, בעובדה הפשוטה: שהם, נידוני קהיר, נשלחו מטעם מדינת ישראל לבצע פיגועים נגד יעדים שונים במצרים.
המדובר, כידוע, ביהודים שנלכדו והועמדו לדין ב-1954 במצרים: רב-סרן מקס בינט (ז"ל), שפעל בקהיר כסוכן המודיעין הישראלי, נחשף באותה עת בגלל הפרשה, ושלח יד בנפשו כדי לא להסגיר את סודותיו; משה מרזוק ושמואל אזר, שנידונו למוות והועלו לגרדום; ויקטור לוי ופיליפ נתנסון שנפטרו בשנתיים האחרונות, נידונו למאסר עולם עם עבודת פרך; האישה היחידה בקבוצה, מרסל ניניו, שנידונה ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך, וכך גם רוברט דסה עליו נגזרו גם כן 15 שנים; מאיר מיוחס ז"ל ומאיר זעפרן שנידונו ל-7 שנות מאסר.
הרפתקנים? במשך שנים רבות הוצגו נידוני קהיר כמי שביצעו פעולות טרור על-דעת עצמם כביכול. גם לאחר שהוענקו להם דרגות קצונה (כולם סגני מילואים במיל.), כדי להסדיר את זכויותיהם הכספיות במסגרת הצבאית, עדיין נמנעו ראש הממשלה ו/או נשיא המדינה מהכרה רשמית בכך שהם פעלו כשליחים/חיילים של ישראל. העובדה שראש אגף המודיעין בתקופת הפרשה, בנימין גיבלי, הפר את שתיקתו לפני כשנה והסיר מעצמו את האחריות למתן ההוראה, והעובדה שחלק מהם הוצגו עד לפני שנים מעטות כהרפתקנים חסרי אחריות שפעלו על-דעת עצמם מבלי שקיבלו הנחיות מהארץ, הרגיזה אותם מאוד. לכן הם חיפשו דרך לסגור את המעגל, בטרם יילכו לעולמם.
בפגישה סגורה שבה השתתפו לפני כשנה שלושת הגיבורים הנותרים בחיים, וכן נציגי משפחותיהם של יתר הנידונים (כולל משפחותיהם של משה מרזוק ושמואל עזר שהועלו לגרדום), הם דנו בשאלה כיצד יש לפעול: הן כדי לקבל הכרה, והן כדי לקבל התנצלות - במיוחד על-כך שישראל לא ניצלה את ההזדמנות ב-1957 לשחררם מהכלא המצרי (תמורת השבויים שהוחזרו למצרים). בשל מחדל זה נאלצו שניים מהם להישאר בכלא עוד 11 שנים (עד 1968).
נציגי המשפחות פנו אל יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט, מיכאל איתן, בבקשה לסייע בנושא. איתן פנה אל ראש הממשלה, אך משום מה הוא לא נענה. גם פניות נוספות אל שרון לא נענו בחיוב. הרושם שנוצר אצל אחדים מגיבורי הפרשה: שרון נמנע מהעלאת נושא זה מחדש, בשל המשמעות העלולה להינתן לכן, כאילו הנה-הנה ראש הממשלה, אריאל שרון, הדורש מהנשיא חוסני מובארק לגנות את הטרור, מעניק הכרה והוקרה לאומית לגורמים שהוצגו בזמנו כטרוריסטים.
הנשיא גיבורי הפרשה לא אמרו נואש. הם חיפשו בכל זאת דרך לקבל הכרה, וגם התנצלות. לשם כך ביקשו את עזרתו של העיתונאי אריה אבנרי, שהיה בקשרי חברות עם פיליפ נתנסון ("האיש שהכיר לי לפני שני תריסר שנים את גיבורי הפרשה"). ערב מותו השביע נתנסון את אבנרי לא לנוח ולא לשקוט עד שהמדינה תעניק הכרה לחבריו. הוא היה מודע לכך שהוא כבר לא יספיק לקבל את האות, ורצה שחבריו שנותרו בחיים ושאינם בריאים יזכו לכך. אבנרי הציע להם לפנות לנשיא. ראש המוסד לשעבר, מאיר עמית, הוכנס גם הוא לסוד העניינים. אריאל נתנסון, בנו של פיליפ נתנסון ז"ל, הפנה מכתב אישי לנשיא המדינה וביקש לעשות צדק פן יהיה מאוחר. אבנרי, יחד עם נתנסון, ניהלו את המו"מ בשם נידוני קהיר. לנשיא לא נאמר כי שרון נמנע ממתן הכרה, מחשש שגם הנשיא יקבל "רגליים קרות". בשיחות שהתקיימו סוכם בסופו של דבר: הנשיא יעניק להם תעודת הוקרה, והכרה, כמובן, אך הם יוותרו על התנצלות. וכך היה. ביום 30.3.05 התייצבו כולם לטקס המרגש. אבנרי, שפעל להשגת ההכרה ההיסטורית, התכבד בפתיחת הטקס והיה למנחה.
