"התקווה" היא המנונו של לאום אחד בלבד מהשניים החיים במדינת ישראל. היא אינה השיר הלאומי של כל אזרחיה. מה שמחייב החלפתו בהמנון אחר, שיבטא וישקף את רוח המקום והזמן, אינו רק אי-היותו ראוי עוד להיות המנונם של "כל אזרחיה" משום שלא זה בלבד שאינו מבטא אותם אלא מקומם אותם, אלא משום שגם אותנו, היהודים, הוא אינו מבטא עוד נאמנה.
"התקווה" מבטא את הכמיהה לציון. את הכיסופים והערגה. את הגעגוע. במהותו ובתכניו, במילותיו וברוחו, הוא שיר גלותי, ארכאי, איטי. את הערבים הוא מקומם. הוא נתפס על-ידם כשיר לאומני, גזעני, כוחני, שבהתעלמות מהם - הם אינם נזכרים בו אף לא בשמץ-רמז - יש בו משום ביזויים והעלבתם. הם מוקצים מחמת התעלמות.
גם על יהודים רבים ההמנון הזה, שקצבו איטי מאוד ורצינותו התהומית נשמעת קצת מגוחכת, מפיל שעמום ובתוך כך מעורר פיהוק: השפתיים הנפתחות והפה כולו הנפער לשיר מפיק ממיתרי הקול המהום רפה וקלוש. כמה מאתנו שרים את מלות ההמנון כשהוא מתנגן בראש חוצות?
"התקווה" הוא שיר נדודים של עם מנודה, שאינו רצוי עוד בשום פזורה מהפזורות בגלות. הוא מבטא קהילה חרדה, מאויימת, נצורה, אשר משאת הנפש וערגתה אל הארץ המובטחת מעודדת אותה ונוסכת בה תקווה. תקווה זו באה לכלל ביטוי ב"התקווה".
"התקווה" היא המנונו של עם - לא של מדינה. בעשור השישי לחיי המדינה נכון וראוי לכתוב בה ועבורה המנון אחר - קליל וקליט יותר, מלודי וקצבי יותר - שיר פשוט - לא זמר נוגה ומהורהר -שאינו מעמיס ואינו מכביד ואינו מעיק במשא הדורות שהוא מגלם בתוכו על-מי שאמורים לשיר אותו.
ההמנון החדש אמור להיות שיר שיבטא את מציאות החיים של כל תושבי המדינה, של כלל אזרחיה. הוא לא אמור לעורר רתיעה ומיאוס בקרב ערביי ישראל אלא לאפשר להם לשיר אותו כמי ששייכותם אל המקום שזה המנונו היא טבעית, מובנת מאליה, מתבקשת.
מילותיו של ההמנון הלאומי החדש אמורות להיות פשוטות. ב"התקווה" יש מילים אשר רבים מדוברי העברית אינם יודעים את פירושיהן. אני מוכן להעז להמר על כישלונם של תלמידים רבים בבחינה, שבה הם יישאלו מה משמעות המלים "נפש הומייה" "ולפאתי מזרח קדימה". ההמנון לא אמור ליצור קושי ולהערים מכשול.
כיום רבים שרים את "התקווה" - אם בכלל - כמי שכפאם שד. כאנוסים. הם קמים ומתמתחים לדום בחוסר רצון מופגן, משל הפריעו להם להמשיך לשבת ולנמנם. מזל שהשיר קצר ונגמר מהר, הם אומרים, מן הסתם, בינם לבין עצמם.
"התקווה" הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממסורת העם היהודי ומורשתו. אפשר וצריך להמשיך לרחוש כבוד להמנון וליוצריו אבל אפשר ומותר להחליף אותו, כיום, בשנות האלפיים, בהמנון אחר. אם קשה לחבר לו מילים שיבטאו דו-קיום ואולי אף אחדות ואם קשה - קשה, קשה - ליצור באמצעותו מכנה משותף בין כל אזרחיה, ואם קשה לכתוב במקומותינו מלה שלא תעורר מחלקות ותצית להבות, אולי באמת טוב ומוטב, שההמנון החדש, המוצע בזאת, יהיה רק לחן יפה, מנגינה ערבה, שנאזין לנגינתה ונזמזמה, ללא מלים.