לאחר שכל הנסיונות והתמרונים לסכל את מזימת הגירוש והעקירה באמצעים פוליטיים כשלו, מתחילים להופיע סדקים ראשונים בחומת המתנחלים ומגיניהם.
זה אינו מקרה. מי שהשליך את יהבו על חברי-כנסת ושרים, מי שהאמין שניתן להגיע להישגים עם המפלגות, עלול להגיע לכלל ייאוש - מול המכבש האימתני של שרון, מול שפע הפיתויים והשיחודים, מול מסך התעמולה של התקשורת העויינת. לעומת זאת, מי שמלכתחילה לא סמך על הזירה הפוליטית, ואף ראה בשפע האמצעים שהוצאו על הקמפיינים למיניהם, מן "ההתנחלות בלבבות" ועד ל"קרע בעם" - בזבוז כספים וכח אדם לשוא, רוחו אינה נופלת כעת. להיפך, הוא מקווה שסוף סוף תתעשת מועצת יש"ע ותפנה את כל תשומת ליבה ומשאביה אל המאבק גופו, האמור להתחיל לא ביום המיועד לעקירה, כי אם הרבה קודם, כאשר זירת הפשע נגד האנושות תיסגר בצו צבאי. ואכן,כך הכריזו ראשי יש"ע בימים שבהם נפל בכנסת מישאל העם, ואושר התקציב.
והנה, בדיוק כאשר החלה התנועה אל תוך השטח של חברי כנסת, ישיבות ומשפחות מכל רחבי הארץ, פרץ ראש המועצה המקומית אלפי מנשה, חסדאי אליעזר, אל תוך החדשות עם שני מסרים: התנגדות להבאת עשרות אלפים אל תוך היישובים שנדונו לחורבן מחשש למלחמת אחים, ונכונות אישית לבוא ולמלא את מקומו של חייל שלא יציית לפקודת הגירוש. כך נתפרסם בתקשורת, וכל עוד אין הכחשה, חייבים למרבה הצער להניח שהדברים נכונים.
אם כך, חסדאי היקר, אם גם התנגדות פסיבית של המונים אתה שולל וגם אי-ציות מטעמי מצפון כהמלצתו של שרון לחיילים, רק לפני שנים מועטות - מה כן צריך לעשות? או שמא - הרמת ידים?
חסדאי יושב "חמש דקות מכפר סבא" ושרון אישית הורה להכליל את עירו בתוך הגדר, ולכן ראוי לומר לו "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". עד עכשיו יכולנו להתגאות בסולידריות הפנימית של ההתישבות ביש"ע - כולם בעד אחד ואחד בעד כולם. נצטרך כנראה להתרגל לכך שגם חזית זאת תיפרץ, ומתוך מבט ריאלי זה היה צפוי. "הפרד ומשול" היא סיסמה רומאית ידועה, ושרון מיישם אותה ביד אמן. כך הוא הפריד ופילג את הליכוד, כך ריסק את המפד'ל ואת המחנה הלאומי כולו, ועכשיו הגיע כנראה תורה של מועצת יש"ע.
אבל לא רק. אנחנו כבר שומעים, שהוא הזמין אליו את מנהיגי גוש קטיף לשיחת חמלה ופיוס. אולי יזרוק להם כמה פירורים מעל לפיצויי העושק של חוק פינוי-פיצוי, אולי - לאחר "שלשכת החווה" שלו עשתה להם רצח אופי שיטתי, הוא יואיל לכנות אותם שוב "מלח הארץ" ו"חלוצים אמיתיים".
בין כך ובין כך, פגישה כזאת יש בה כדי לרפות את ידי הלוחמים נגד הגירוש, להוציא את הרוח ממפרשי ההתנגדות. על-פי העיתונות, המזכירויות של שלושה או ארבעה יישובים נענו לפיתוי, והרי לנו "הפרד ומשול", אפילו בין הקורבנות בעצמם.
גם מה שכתב שאול גולדשטיין, ראש מועצת גוש עציון, ב"מעריב" (1.4.05) אינו מוסיף למוראל הפנימי בתוך המחנה. אני מצטט:
"חבל שהשר לבטחון פנים ומפכ"ל המשטרה לא מסכימים להצעתי להפגיש לפני הפינוי בין המפונים למפנים, כדי ששני הצדדים יבינו שכולם בני אדם".
מה זה צריך להיות? מה יהיה במפגש הזה, "גיבושון" עם כיבוד ושירה בציבור בין מחריבים למוחרבים, בין מגרשים למגורשים? ואיך ינהלו הקרבנות את המאבק לאחר ש"גיבושון" כזה יצליח?
על כל אלה צריך לומר, במילות הפתיחה ל"המנון לשמחה" בתשיעית של בטהובן: "הוי, ידידים, לא הטונים האלה!" ואני מוסיף: ככה לא בונים חומה.
והואיל ויש להניח, שזה עדיין אינו הכל, ועוד נכונו לנו הפתעות לא נעימות נוספות, הבה ונאמר לעצמנו כמה דברי אמת:
גוש קטיף והשומרון הם רכוש לאומי, לא פרטי. כל הכבוד לחלוצים שבנו, נטעו והקימו, וממילא הגיעו לבתים ולפרנסות. אך בשביל בתים ופרנסות בתל אביב לא מכנסים 150,000 איש להפגנה, ולא משגעים את הכנסת וקוראים להפלת הממשלה. חלוצי חוף עזה וצפון השומרון לא בנו רק בתים ומשקים פרטיים. הם בנו מפעל התיישבות. את הבתים והמשקים בנו לעצמם, את המפעל בנו - בשליחות העם ולמענו, ולכן הוציאה עליהם המדינה הון תועפות לתשתיות ולמוסדות ציבוריים ולביטחון, הוצאות שהיו נחסכות אלו בנו את הבתים בתל אביב ואת המשקים בשרון.
חלוצי חברון התיישבו בחברון בגלל מערת המכפלה, יותר נכון: כדי לשמור את מערת המכפלה בעבור עם ישראל. כל הכבוד להם, וכל הכבוד למי שקיבל על עצמו תלאות וגם הקריב קרבנות אדם טרגיות וקורעות-לב, כדי לשמור על חוף עזה וצפון השומרון. כל הכבוד, אבל הנכסים האלה אינם שלהם, וישיבתם בתוכם אינה מקנה להם - גם להם ! - את הזכות לוותר עליהם בשם ציבור כלשהו. הם יכולים לוותר על רכושם וללכת בשקט, אך לא כשליחי ציבור.
גם מטה גוש קטיף, גם מועצת יש"ע, גם ראש מועצת אלפי מנשה אין להם הסמכות לוותר על המאבק. הם אמורים לשרת אותו, הם אינם בעליו. בעליו הם אותם עשרות אלפים שחסדאי אומר להם שלא לבוא, ויש להניח ולקוות, שהם לא יישמעו לו. רק זה עתה גמרנו לקרוא במגילת אסתר את דברי מרדכי לאסתר: "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"...
יתר על כן, משלים את עצמם החושבים, שאליהם לא תגיע הרעה: מייד לאחר שהגירוש "יצליח", כלומר מלחמת האחים - מלחמת המפנים במפונים, המגרשים במגורשים, העוקרים בעקורים תעבור חלק, מהיר ואלגנטי - יגיע תורו של כל גב ההר, 80 עד 100 אלף נפש. ואחר כך יחלקו שרון ופרס את ירושלים. לכן, ידעו נא עשרות האלפים: הם נקראים להתגייס הקיץ כדי לחסום בגופם את המשחית מלבוא גם בשערי יישוביהם שלהם. מפני שלאחר נפילת 25 יישובים, חלילה, שום דבר לא יוכל לחסום עוד את השטפון הגדול, והוא יסחף - הכל!
עוד דבר. החבילה ששמה "הינתקות" כוללת בתוכה אסונות בטחוניים נוראים, כפי שמתריע הרב דוד דרוקמן ללא ליאות, והם מסכנים את חיי כל היהודים בארץ ישראל, משני צידי הקו הירוק. אמור מעתה, שלא רק על אדמות המולדת יגנו עשרות האלפים, כי אם גם על הנפש, בכל אתר ואתר בארץ.
לאחר שנתפרסמו דברי חסדאי, וכאמור - אם לא יוכחשו - מועצת יש"ע עומדת בפני הכרעה. שמענו בתקשורת את תגובתה "יש אצלנו פלורליזם", וזה נכון. מועצת יש'ע אינה יכולה להכתיב לשום ראש מועצה את דעותיו. ובציבור של 260,000 עד 270,000 נפש, ברוך השם, מטבע הדברים יש דעות שונות. כי אנחנו באמת ציבור דמוקרטי.
אולם, כפי שפלורליזם בדעות הוא טבעי ומקובל, פלורליזם בהחלטות ובמעשה הוא בלתי אפשרי ואבסורדי. הגוף הציבורי הוא אחד, לא אחדים. הוא - הגוף - יכול ללכת רק בכיוון אחד, וודאי לא בכיוונים סותרים בו-זמנית. ולכן, בדיוק כמו הליכוד, כך תצטרך מועצת יש'ע להחליט ממש בימים אלה - לאן פניה. אם למאבק, אזי ללא היסוס וללא התפשרויות. ואם לדיבור בכפל לשון, מוטב להם להיות ישרים עם עצמם ולומר בפירוש: אנחנו יוצאים מן המשחק. כדי שלא להשלות אנשים תמימים ולא לבזבז לשוא אמצעים יקרים.
כמו שהליכוד לא יוכל ללכת לבחירות בשני ראשים, אחד של שרון ואחד של עוזי לנדאו, כך מועצת יש'ע לא תוכל ללכת למאבק מבלי להכריע תחילה בין פנחס וולרשטיין לחסדאי אליעזר.
היא חייבת זאת לציבור עצום שנתן ונותן בה אמון, על-מנת שידע מבעוד מועד - והזמן קצר! - לבחור את מנהיגיו.
