התמורה שלא היתה ראש ממשלת ישראל הלך לכנוסא. הוא מקריב את גוש קטיף. הוא מקריב את צפון השומרון, הוא נותן לגיטימציה לאחד מראשי הרוצחים של יהודים וישראלים בעת האחרונה, סגנו הנאמן של עראפאת. הוא נותן לגיטימציה לראשות הטרור היושבת לחי ללחי לבירת ישראל.
הוא מקריב את ההבנות ארוכות הטווח עם ארצות הברית שהאמריקנים מדברים והישראלים בונים ומרחיבים את אחיזתם בארץ ישראל. הוא מצייר את ישראל כמדינה פרנואידת אוכלת יושביה אשר ראש הממשלה שלה חושש לחייו מפני גדודי המרצחים המבקשים את נפשו. והתמורה עבור כל ההתבזות הזו - איין.
וכי איזו תמורה היינו רוצים, לאיזה תמורה יש לנו את הזכות לצפות?. כסף? זו לא הבעיה שלנו. תעשיות המתכת והחשמל והטכנולוגיה העילית משוועות לכח אדם המקבל כסף טוב מן המדינה כדי לשבת בחיבוק ידיים. הכרה בגבולות בטוחים ומוכרים? מעולם לא היה לנו גבול מוכר ובטוח, והסתדרנו יפה מאוד גם ללא גבולות שכאלו. הכרה אמריקנית בזכותנו לחיות בארץ הקודש? זה כבר נתן הנשיא טרומן, ולא התנה זאת בציורים עקלקלים על מפה שגודל של בול דואר.
רק דבר אחד היתה לנו הזכות לצפות, ליחל, ואף לדרוש. שחרור שבויים. יונתן פולארד, אשר הוכר כאזרח ישראלי, אשר שרת את מדינתו המאומצת כמיטב יכולתו הצנועה, נמק בכלא אמריקני על עבירות שהפרשנות עליהן גדולה מהרבה מהן עצמן. הוא נמק בכלא האמריקני כדי להיות למשל ולשנינה בקרב יהודי אמריקה.
הוא נמק בכלא כדי להסביר לנו , עזי פנים ועלובי נפש, כיצד נוהג הפריץ בואסאל. אם היה משהו שאריאל שרון יוכל להציג כהישג מן המסע המתוקשר לחוות הנשיא בטקסס, הרי זה שחרורו של יונתן פולארד ובכן, פולארד אפילו לא הוזכר. יונתן פולארד הוא מתנחל, יצור מאוס המתגורר בירכתי שא-נור כלשהי שיש להתעלם ממנו עד שימות ויקבר. ראש ממשלת ישראל פוחד ממורת הרוח הנשיאותית, לו היה מזכיר את פולארד. אריאל שרון השתפן.
אם יש בגידה כשלהי במהלכיו של אריאל שרון הרי אין זו הנסיגה מגוש קטיף, אלא הבגידה ביהודי אשר מסר את נפשו וחרותו למען יהודה וישראל, אולי בטפשות אבל מתוך אמונה, יונתן פולארד
ולוואי ואתבדה ובמחשכים סודרו דברים, ויונתן יזכה לעלות למולדתו המאומצת ולחיות את שארית חייו בחרות.
