התגובות על הרשימה שלי, שנתפרסמה ב"חדשות מחלקה ראשונה" ביום 10.4.05 תחת הכותרת "לשכת עורכי הדין וכס המשפט", מצריכות עיון נוסף בפרשה זו, ואין מנוס מלבדוק את פסקי הדין ואת מסמכי העדויות שניתנו בערכאה הראשונה, בפני כבוד השופט זכריה כספי.
השופט מתעלם מעדויות מרכזיות בפסק דינו התעלם השופט כליל מעדויות של עו"ד חוטר ישי, שהיה יו"ר הלשכה, ושל עו"ד חיים עשהאל, שהיה יועץ משפטי של הלשכה. שניהם העידו על התוהו ובוהו בלשכת עורכי הדין ועל הפעילות של עידן סובול כמנכ"ל ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין בתנאים ששררו אז. אילו היה השופט מביא בחשבון את דבריהם לא היה יכול לקבוע "אשם" בפסק דינו. אבל עדויותיהם לא הוזכרו כלל בפסק דינו, כאילו לא היו ולא נבראו, וכאילו לא העידו כלל לפניו.
הטענה המרכזית של התביעה נגד סובול הייתה שהוא חרג מסמכויותיו ולא קיבל אישור על פעולותיו ברכישת הנכס ברחוב הנשיא 7 בתל אביב. אבל לשכת עורכי הדין בימי המאבקים הפנימיים בשנים 1991-1994 הייתה משוסעת ופרוצה, ולמעשה לא הייתה בה סמכות אחת, אלא איש מנבחרי הלשכה ודרכו.
הנה עדותו של עו"ד חוטר ישי ב- 19.7.2000: חוטר ישי על העימותים בלשכה: "ההוצאה לאור הוחזקה כנחלה בלעדית באותה עת של צבי מיתר... היו עימותים קשים בין שטנגר שהיה יו"ר ההוצאה לאור ובין מיתר" [עמ' 570 במסמך 006682.99 בבית משפט השלום תל אביב יפו].
"במסגרת אותם עימותים שהיו בין מיתר לשטנגר, הוועדה של ההוצאה לאור לא כונסה... כשעשיתי כן [כינוס ועדת ההוצאה לאור נגד רצונו של יו"ר הועדה, שטנגר], תקפו אותי ואיימו בפנייה לבג"צ שאני פועל בחוסר סמכות" [571].
"הנושא של ההוצאה לאור פעל כמעין בן חורג בלשכה מבחינה זאת שהוא איננו מופיע בספרי התקציב... לא מתנהל לגביו פיקוח, ובנושא בעייתי ביותר באותה עת, השקעה של סכומים גבוהים מאוד בנושא תקליטור משפטי, היו עימותים קשים בין צבי מיתר וביני,... לצבי מיתר היה רוב בועד המרכזי כנגדי והוא גם הצליח להדיח אותי... הצליח להעביר בוועד המרכזי כל החלטה שרצה" [572].
"העניינים הסתבכו כתוצאה ממערכות יחסים עכורות ובעייתיות בין נבחרי הלשכה בקדנציה הראשונה, קרי, צבי מיתר, שטנגר ואנכי" [573].
סובול - שעיר לעזאזל אל תוך ההתכתשויות האלה נקלע עידן סובול, עובד מהימן וחרוץ שפעל כל השנים לטובת מעסיקיו בנאמנות וביושר. התיאורים על המריבות שתיאר היו"ר של הזמן ההוא, עו"ד חוטר ישי, שרק חלק מהם מובאים לעיל, היו צריכים להביא את כבוד השופט זכריה כספי לפחות להתייחסות אליהם בפסק דינו: האומנם "חרג סובול מסמכויותיו"?, האומנם בנסיבות אלה הייתה זו "חריגה בוטה מן הסמכות"?, עדותו של עו"ד חוטר ישי לא התאימה לתפיסתו המוקדמת של כבוד השופט, ולכן - הוא לא התמודד כלל עם משמעותה, אלא – לא הזכיר אותה כלל בפסק הדין!. כבר היה אדמירל תורכי שאמר "מלטה יוק".
עוד עדות מאלפת ומרכזית שהושמעה במהלך המשפט מראה את הפרשה באור שונה לגמרי. זו הייתה עדותו של עו"ד חיים עשהאל, היועץ המשפטי של לשכת עורכי הדין. היא ניתנה ביום 19.07.2000:
"ההוצאה לאור...למרות שלא הייתה תאגיד נפרד, בפועל פעולתה הייתה עצמאית לחלוטין. היה נוח לפעילים מסוימים בלשכה לבוא ולומר זה ההוצאה לאור, זה לא הלשכה... ההיקפים הכספיים שההוצאה לאור עסקה בהם היו עצומים" [שם, 551].
איך עבד סובול כמנכ"ל ההוצאה לאור "האיש שיזם, שהניע את ההוצאה לאור היה עידן סובול שתפקד כמנכ"ל, אז נושא הצורך העקרוני בנכס היה נדון בפועל וזה מה שקרה... בין עידן לגורמים שונים בלשכה... ואז הוא הריץ את העניין, חתם על מסמכים... לדוגמה נכס שהיה נמצא ברחוב וילסון...[לא על הנכס הזה מדובר במשפט בתור "חריגה מסמכות", ע.א.] העניין מבחינתי החל בכך שעידן שלח לי מכתב בכתב יד "עשהאל, שטנגר (שהיה אז יו"ר ההוצאה לאור) אמר לי שצריך למצוא נכס"... הוא [סובול] אמר לי "דיברתי עם שטנגר, עם עוד מישהו ומצאתי את הנכס הזה וחתמתי כבר על זכרון דברים, תכין חוזה"... לא תמיד הדברים האלה זכו לאישורים של הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין. גם בלשכה עצמה אם היית שואל בשעתו אנשים מאוד מכובדים ונושאי תפקידים כמו רוטלוי... או ד"ר קלינג... כל אחד משך... והשני אמר שבכלל לא צריך כי זה במסגרת ההוצאה לאור של הלשכה ולה יש תקציב נפרד. כלומר, לא היה מצב שבו קלירקט [clear cut].
כל עיסקה הייתה מובאת למוסד המוסמך על-פי חוק... לא נוצרה איזו סכמה ברורה שאומרת עיסקה מסוג זה או אחר או מסכום מסוים או לגבי מקרקעין מסוימים, צריך להביא למוסד אחד שהוא המאשר" [552].
"הוא [סובול] הזמין בבתי דפוס... עבודות הדפסה... במאות אלפי דולרים. כל הדברים האלה לא היו במצב שבו לכאורה הדירקטוריון מאשר, המנכ"ל מוציא לפועל. אלא פה המנכ"ל בשיחות עם גורמים משמעותיים בלשכה, היה מקבל אישור בעל פה או אישור עקרוני ומביא לידיעתם את הצורך בנכס, בפעולות, את הנכס הנקודתי, את הפעילות הנקודתית, את ההזמנה הנקודתית הוא היה עושה ולא תמיד הדברים היו באים לידי אישור של איזה מוסד שהיה מקבל קלירקט החלטה" [553].
"בהחלט היו פעולות של עידן סובול בשם הלשכה הוצאה לאור, שלא הובאו למיטב ידיעתי לאישור. הדוגמה למשל של חוזה השכירות הזה שבוצע מול הנכס בוילסון 6 [זה אינו הנכס שהשופט המלומד דן את סובול בגלל רכישתו, ע.א.] ... אני לא זוכר מקרה שבו עידן סובול פעל בחלל ריק בלי שגורם כלשהו בלשכה ידע שהוא הולך לבצע את אותה פעולה גם בדיעבד. אי אפשר להסתיר את זה" [553].
"כאשר הנכס הזה [שבגין רכישתו הוגשה התביעה נגד סובול, ע.א.] נרכש וביצוע העיסקה נעשה על-ידי, מבחינת החוזה... בעלי תפקידים בכירים בלשכה קבעו שהם ערכו בדיקה ואין שום מניעה לעשות שימוש באותו המרתף לשימושה של ההוצאה לאור למחלקת המיחשוב שלה" [553].
דעה קדומה של השופט? גם לעדותו המאלפת הזאת של עו"ד חיים עשהאל אין זכר בפסק הדין. תוכן דבריו סותר את קו המחשבה שכבוד השופט זכריה כספי אימץ בשלב כל שהוא, אולי כבר במשפט קודם על אותה פרשיה, משפטה של עו"ד טובה אולשטיין. ולכן, כבוד השופט "פתר" את הבעיה בפשטות: עדותו של עו"ד עשהאל לא הוזכרה כלל בפסק הדין, משל לא הייתה ולא נבראה.
גם בית המשפט המחוזי נותר אילם נקודה מעניינת אחרת היא שהעדויות שהושמעו בפני בית משפט השלום היו גם היו לפני שופטי בית המשפט המחוזי, שדן בערעור שהגיש סובול. זאת אנו למדים מעובדה פשוטה ביותר. עדות שניתנה בבית משפט השלום (עדותו של מר ישראל אמיר) - שגם היא לא הוזכרה בפסק הדין של בית משפט השלום - מוזכרת בהרחבה בפסק הדין של המחוזי. אם כן, איך זה טחו גם עיניהם של שופטי המחוזי וגם הם התעלמו מעדותו של חיים עשהאל, עדות המראה בבירור כי בלשכה לא היה את מי לשאול, ולא היה עם מי לדבר, וכי במשך שנים רבות ובמקרים מקבילים אחרים מעשיו של עידן סובול היו כמו מעשהו ברכישת הנכס ברחוב הנשיא 7, וכל ההאשמות לא נוצרו ולא צצו אלא כדי שלשכת עורכי הדין תוכל לפטור עצמה מן החובה לשלם לעובד המסור שלה פיצויים על עשרים ושש שנות מסירות מלאה לעבודתו, אף להתחמק מן הצורך ללכת לבוררות.
מי ינקה את האורוות? רק בית המשפט העליון יוכל לטהר את האווירה. כאשר האורוות מלוכלכות על בעל הבית לנקות אותן.
