אפתח בסיפור קצר. היסטוריון עתידי שירצה לאפיין את תקופתנו - לא יוכל בלעדיו.
מסביב לרצועה יש כידוע גדר, ולציבור סיפרו שהיא מצליחה מאד במניעת חדירות. יכולתם לחשוב, שאם הגדר הזאת היתה טובה כל כך בימי המלחמה - אחרי חיסול ההתישבות היהודית וסילוק היהודים וצבאם, והשקט שכביכול נקבל בתמורה, על אחת כמה וכמה.
אבל הצבא חושב אחרת. בונים גדר נוספת, 70 מטר פנימה, ונוסף עליה עוד גדר - עוד 300 מטר פנימה. זה עולה מאות מליונים וגוזל מן היישובים בנגב שטחי-עיבוד ניכרים. שני הגדרות נחוצים, כך הסביר קצין גבוה, מפחד חפירת מנהרות אל תוך שטח ישראל, ומפני שהאויב יבנה על הקו הירוק בתים גבוהי קומה, ומהם ישליך רימונים על הפטרולים שלנו. שאלו אותו: לא חבל? מה הבעיה להיכנס פנימה ולהפסיק את ההתקפות? מה קרה לכם, השיב הקצין, הלא ברצועה ישב הצבא המצרי! נראה לכם, שנעז להגיב צבאית ולהסתכן במלחמה??
על-פי הסיפור הזה יתעד ההיסטוריון, שבעינים פקוחות הבאנו את האסון על עצמנו. הפסיכולוג העתידי יסיק מכך, שלחברה שלנו היו נטיות אובדניות והפסיכו-פתולוג יאמר, שפשוט השתגענו.
בטלוויזיה הראו את הפגנת הסטודנטים בתל אביב נגד הטירוף הזה וראיינו אחד ממנהיגי התנועה החדשה. הציגו לו שתי שאלות שהוא התקשה להשיב עליהן, והוא אינו יחיד. ראשית מה טעם להפגנתכם? האם אתם נגד הדמוקרטיה? נגד ההחלטות החוקיות של הממשלה והכנסת? ושנית, מה תכלית הפגנתכם? הלא "ההינתקות" היא כבר עובדה מוגמרת, ששום כוח בעולם לא יוכל לשנותה עוד!
בשני הנושאים החשובים האלה חסרו לסטודנט נימוקים. השאלה הראשונה מבוססת על אי-הבנת מהות מאבקנו, ואשמים בכך מטה גוש קטיף ומועצת יש"ע, שראו חזות הכל בזירה הפוליטית ועכשיו, שנכשלו בה, הם נראים כאובדי עצות.
אנחנו דמוקרטים לא פחות מן המגרשים והעוקרים. להיפך, באנו להציל את הדמוקרטיה מידיהם! נכון, שלא יתכן לאנוס את הדמוקרטיה לשנות החלטות-רוב חוקיות בלחץ הרחוב. אך זאת בתנאי, שההחלטות הן חוקיות. בורים ודמגוגים שוכחים ומשכיחים, שרוב יכול להחליט גם החלטות בלתי חוקיות. נחש מלך בני עמון דרש מאנשי יבש גלעד שיעקרו לעצמם כל עין ימין. לו החליט רוב דמוקרטי להוציא עין לקבוצת מיעוט כלשהיא, האם החלטה כזאת היתה כשרה מבחינה דמוקרטית? והאם לא להיפך - מי שמורד בה ומי שמסרב לבצע אותה, הוא המגן והמציל את הדמוקרטיה?
שוב ושוב עלינו להזכיר: יש זכויות אדם יסודיות, שרוב דמוקרטי אינו יכול לקפח אותן. דמוקרטיה שתבטל, למשל, את חופש הביטוי, מרגע זה איננה דמוקרטיה עוד.
ההחלטה להרוס 1700 בתים בישראל ולהפוך את תושביהם לפליטים, אך ורק בהיותם יהודים, היא מעין "דרישת נחש מלך עמון". שם היתה זאת עילה למלחמה, וכאן היא חייבת לעורר מרי אזרחי לביטול הגזירה. זו החלטה בטלה ומבוטלת לא רק מבחינה הלכתית כמאמר הרב שפירא, אלא גם מבחינה דמוקרטית. היא ברברית ונפשעת, ומצווה לסכל אותה בכל אמצעי, לבד מאלימות.
הסטודנט היה צריך להשיב למראיין גם זאת: לא היינו מפגינים, לא היינו מגייסים 100,000 חוסמי כבישים ולא היינו קוראים לצבא שלא לציית, אלו היה מדובר במדיניות שגוייה בלבד. לא עשינו זאת נגד הסכם אוסלו וגם לא נגד מפת הדרכים, למרות שהללו מביאים על העם והמדינה אסון קיומי. האנגלים אומרים "ביתי הוא מבצרי" ובפתח ביתנו נעצר שלטון הרוב, מפני שהדמוקרטיה אוסרת עליו לעבור את סף הבית כדי להחריבו ולהפוך את יושביו לפליטים. אדרבה, שיראו לנו דוגמא אחת של מדינה דמוקרטית שעוללה דבר כזה לאזרחיה.
ועוד שואלים כולם, האם יש לנו עדיין סיכוי לנצח. ומדוע "עדיין"? מפני שאת המערכה הפוליטית כביכול כבר הפסדנו. תשובתי היא, להיפך: בזירה הפוליטית לא היה לנו מלכתחילה סיכוי לנצח. כל השתדלנות במסדרונות הכנסת והממשלה היתה לשווא, כולל הוצאת ההמונים לרחובות כדי לעשות רושם ולהשפיע על הפוליטיקאים. להיפך, רק השטח, עם מאסות של עשרות אלפי חוסמים, הוא זירת המאבק שלנו, ובמיוחד אם נצליח לאלץ את שלטון שרון להכניס לכלא ולמחנות מעצר רבים ככל האפשר, רצוי - אלפים.
המשולש הזה - מאסות אנושיות, סרבנות גלוייה או סמוייה בצבא ומעצרים המוניים, אם יופעל בנחישות - יש בו סיכוי טוב לשבש ולעכב את מכונת הגירוש, עד לעצירתה. ואז, רק אז - לא לפני כן - יעלה צונמי של תגובה פוליטית שיפיל את שרון.
עצירת התהליך יכולה לקרות בצורה הכי רשמית, על-ידי כך שהממשלה לא תאשר את המשך הגירוש. הלא לפי תיקון נתניהו יש צורך בהחלטות ממשלה נפרדות לפני ביצוע כל שלב בתכנית הגירוש. זו כמובן פורמליות ריקה, אבל אם יאלצו אותם מן השטח לחפש סולם כדי לרדת מן העץ, הם ישתמשו בו. ובכלל, יש לשרון די אשפי ספינים שימצאו לו אלף דרכי מילוט, כאשר ירצה להפסיק את המהלך בגלל אילוצי השטח.
כך נמצא התירוץ להפסיק לפתע את פינוי המאחזים. בעתיד יימצאו לכך תירוצים נוספים, אלא אם כן רצוננו ייחלש. אז ורק אז, יבואו המפנים וההורסים להוציא לפועל את "שלטון החוק".
גם את עוצמת הלחץ האמריקני להרוס את המאחזים, רק אנחנו קובעים: כאשר השגריר קרצר רואה אלפי אנשים מגוננים על מאחז, והצבא מתקשה לרכז את הכוחות ולהפעילם, ומן השטח משודרים מחזות קשים של התנגדות ושל התעללות במתנחלים, ויש מעצרים ופצועים- הוא מדווח על כך, והלחץ מוושינגטון על הממשלה יורד בהתאם.
שרון הכניס את ישראל למערכת יחסים תלותית בארצות הברית, שאינה מאפשרת לו עוד לומר "אינני רוצה", מול בוש אין לו עוד רצון משלו. לא נותר לו אלא לומר "אינני יכול", ואת מתנת אי היכולת הזאת - הוא יכול לקבל רק מאתנו.
בכלל, המערכה שלנו היא בעיקרה מול "הקוורטט" ומפת הדרכים, ולא כל כך מול ממשלת הבובות של שרון. אם הגירוש הקרוי "הינתקות" יעבור בקלות, יבוא מיד לחץ אימים להמשיך: להרוס את המאחזים ולטאטא את כל במת ההר מ-80,000 יהודים, כדי שאפשר יהיה להכריז על מדינה פלשתינית. ולהיפך, אם גירוש היהודים מעזה וצפון השומרון לא יתאפשר - יינצל כל גב ההר ותינצל ירושלים, יימנע משלוח צבא אירופי או צבא נאט"ו אל הקו הירוק, תימנע כניסת צבא מצרי לרצועה וצבא פלשתיני בפיקוד ירדני לשומרון, בקיצור נינצל מהתמוטטות טוטלית. אם נדאג, שמחיר הפינוי יהיה בלתי נסבל, יתרחש בזירה הפוליטית מה ש"ההתנחלות בלבבות" של גוש קטיף לא הצליחה להשיג: שרון ייפול בליכוד, וייפול בכנסת. הביטוי הסופי הוא אכן בזירה הפוליטית, אבל אין ארוחות חינם: כדי לנצח שם, צריך להיאבק בשטח.
אומר שאול גולדשטיין, ראש מועצת גוש עציון שנצחון כזה יהיה יותר גרוע מחורבן 25 היישובים, מפני שהעם ישנא אותנו. הוא לא יסבול הכשלת החלטות ממשלה וכנסת.
שיואיל להסביר לנו, איך העם סובל 100,000 (שמעתם טוב: מאה אלף!) בניות בלתי חוקיות אצל הערבים, והשלטון חסר אונים. ואיך העם סובל הרמת ידיים של המשטרה מלהוציא לפועל פסקי דין אצל הערבים בלוד. ואת עשרות היישובים הבלתי חוקיים הערביים ("בלתי מוכרים", בשפה הרשמית) בנגב ובגליל. ואיך העם אינו שונא את שר הפנים פינס, המכריז בגאווה שהוא מצפצף על חוק החמץ ולא ישלח פקחים, והוא אף מודיע על כך בפומבי כדי שידע מי שצריך, להוציא את הלחם החוצה. והעם אינו שונא את מי שרומס את החוק האוסר העסקת עובדים בשבת. גם כאן - לא שולחים פקחים, והקניונים בכל הארץ חוגגים.
על החוקים האלה ועשרות אחרים לא החליטו ממשלות וכנסות? במה הם פחות תקפים מן הגזירות נגד המתנחלים?
מדוע יש אצלנו רגשי נחיתות כמו אצל יהודים בגולה, המכתיבים לנו להיות תמיד יותר בסדר מאשר כל האחרים, לדרוך על בהונות הרגלים, חלילה לא להרגיז אף אחד. כך מתנהגים אורחים בבית זר. לבעל הבית אין תסביכים כאלה. מזמן אמרנו שהמתנחלים הם "היהודים" של מדינת היהודים. האם לא הגיע הזמן שגם הם ינהגו כבעלי הבית - כמו כולם?!
כן, אנחנו יכולים לנצח , ובתנאי שנאמין בנצחון ונהיה מוכנים, בהמונינו, לשלם את המחיר!
ובתנאי שנדע: זה לא יהיה נצחון על הדמוקרטיה, כי אם נצחונה של הדמוקרטיה.
