לכאורה קשה למצוא שני פוליטיקאים יותר מקוטבים מעוזי לנדאו ויוסי ביילין. האחד הוא ראש "המורדים" המהווים כיום את הפלג העיקרי שבליכוד. מדיניותו המוצהרת היא שמירה על עקרונות 'חרות' ההיסטורית, דהיינו: ריבונות יהודית מלאה על כל שטחי ארץ ישראל, אי הכרה בשום ישות מדינית זרה בארץ ישראל, והתנגדות נחרצת להכנסת גורמים זרים כגון כוחות רב לאומיים לתוך ישראל רבתי.
לעומתו, יוסי ביילין תומך בעמדות מקוטבות: הקמת מדינה ערבית נוספת בתוך שטחי ארץ ישראל מערבית לירדן (יש כבר מדינה ערבית לכל דבר ועניין, היא פלשתין דעזא), ויתור על ריבונות יהודית בכל מקום שהערבים ידרשו זאת, כולל ירושלים והר הבית, והכנסת כוחות זרים אשר יבצעו ויפקחו על הסכמים אשר יושגו עם אותה מדינה ערבית נוספת ויגנו על הטרור מפני התאנות של מדינת ישראל.
ובכל זאת, כאשר שני האישים הללו יושבים לשולחן אחד כדי לדון במסעו של ראש ממשלת ישראל אריאל שרון לחוותו של הפריץ ג'ורג' בוש, הם מגיעים לאותה מסקנות. ראשית, ראש הממשלה לא השיג שום הישג מדיני הנראה לעין או הנשמע לאוזן. שנית, הוא חשף תהומות של אי הסכמה עם הממשל על דברים שעליהם הכריז כי הם התמורה האמיתית למהלך גירוש היהודים מחבל עזה. שלישית, הוא לא הצליח להביא את ארצות הברית לכלל החלטה לגבי הסיכון של הפצצה הגרעינית האירנית. רביעית, הוא ביזה את מדינת ישראל, ואת אזרחי מדינת ישראל, כאשר הטעים כי חייו בסכנה מבית, בעוד שכל האיום נובע מנערים שהצליחו להתגנב עם כרזות של 'אל תגרשוני מבית אבי'. אם רצה להציג את עצמו כמוג-לב אשר נאלץ להסתתר מבוחריו, הרי שהצליח יפה מאוד.
כאשר מביטים על שני האישים שדעותיהם מקוטבות, נימוקיהם סדורים, והכבוד ההדדי שבין אדם לרעהו, יהודי לחברו, שורים ביניהם, אין לנו אלא להיות אופטימיים. למרות הקיטובים, עם ישראל מאוחד בצורך לחיות ולשמור על כבודו. למרות הגישות המנוגדות לדרכים שעלינו לנקוט כדי למצק ולשפר את קיומנו בארץ אבותינו ואימותנו, הרי שהמטרה היא אחת: מדינה יהודית שבה יחוש היהודי שייך ובטוח יותר מכל מקום בעולם.
האיומים והנפנופים במלחמת אחים שהתקשורת אלימת-הפה דוחפת, אין להם אחיזה במציאות. הדמוקרטיה היהודית אשר נדחקה הצידה לצורך הכשרת השרץ תחזור לנקודת האיזון, לטובת כולנו, למורת רוחם של אויבינו העושים ככל יכולתם כדי לזרוע פרוד הרס וחורבן בין היהודים.
בשעת השיא של האזנה לרדיו, עשר דקות לפני שמונה בבוקר, מספר מנחה החדשות של גלי צה"ל במבצע פרוק נשקו של נער ערבי אשר התחמש לא בשלטים, אלא בחמישה מטעני נפץ. המרואיין, מפקד החטיבה, עונה לו בשובה ונחת, ללא התלהמות, בסדר והגיון. שואל המנחה, כיצד זה לחטוף חבטות מתושבי יצהר אשר עליהם מגינים הצנחנים בגופם. את תשובתו של המח"ט יש להעלות על נס, ולפרסם בכל אמצעי, שכן את המנחה המכובד היכה בתדהמה. אין לסיפור הזה של חבטות בחיילי צה"ל כל שחר, אמר המח"ט. הניסיון הנואל להשוות בין אוהב, הם המתיישבים ביצהר, ובין אויב, הם הערבים שולחי הילדים המתפוצצים, מקומו לא יכירנו על גלי האתר של תחנת רדיו ישראלית. לא כל שכן תחנה המשרתת את חיילי צה"ל, אמר המח"ט ביבושת.
כה לחי, חזק ואמץ, מח"ט הצנחנים הוכיח כי פיו ליבו ומעשיו שווים, ולימד את המנחה הלכות דרך ארץ. כאשר אלו האנשים המגינים עלינו, שוב אין לנו אלא להיות אופטימיים, מכיוון שנגד אנשי אמת, שום שקר, הזיה אחיזת עיניים לא תצלח, ועצות אויבינו יופרו.
הניסיונות החוזרים ונשנים של גורמים בתקשורת האלקטרונית לזרוע פרוד, קטטה, ומשטמה בין החיילים לבין היהודים שהם אחיהם עצמם ובשרם ראויים לגינוי מכל קצוות העם, מלנדאו ועד ביילין, מבני איילון ועד יוסי שריד, וצריכים להדהד במסדרונות גלי צה"ל ורשויות השידור. לכולם ברור מי האויב. לכולם ברור מי האוהב, וגם אם יש חילוקי דעות עם האוהבים, תהום פעורה ביניהם ובין האויבים.
ובסתימת פיות המשטינים והמקטרגים ננוחם.
_________________
יובל ברנדשטטר MD, חבר בחוג הפרופסורים לחוסן כלכלי ומדיני
