המועמדת פרופ' רות גביזון נחשבת "סדין אדום" לשופטי בית המשפט העליון בכלל, ובפני הנשיא אהרן ברק והשופטת דורית בייניש בפרט. היא דעתנית, היא עצמאית, וקשה להטיל דופי במומחיותה בתחום המשפט. ההתנגדות לה נובעת, בראש וראשונה, מעמדותיה כפי שהביעה אותן במשך שנים: בית המשפט העליון חורג מתפקידו כאשר הוא נוגס בסמכויות המחוקק; בית המשפט העליון "תופס פוזה" של מחנך, בעניינים הנוגעים לאישי ציבור, במקום להסתפק בשפיטה נטו; הליכי המינוי לכהונת שפיטה אינם תקינים.
בשל זאת, ולמרות כישוריה של גביזון, נעשה בימים אלה מאמץ להטיל דופי בכשרותה לכהן כשופטת בית המשפט העליון. במקביל נעשה ניסיון מקומם וחריג לקדם את מועמדותו של עו"ד
דן מרידור לכהונת שופט בבית המשפט העליון. ומכיוון שלא נמצא מידע העלול להטיל דופי מהותי בפרופ' גביזון, החלו כמה גורמים המקורבים לכמה משופטי העליון להציג את הטיעון המופרך הבא: לגביזון אין "מזג שיפוטי". טיעון זה, שכבר "מכודרג" בין אחדים מחברי הוועדה לבין עצמם, שאין לו ולא כלום עם האמת, יכול להפיל בקלות רבים טובים משופטי ישראל, ובהם השופט-הרגזן מישאל חשין. אבל במקומותינו, כידוע, ניתן לזרוק בוץ במועמד. ואחר-כך שיילך ויוכיח שאין הדברים כך.
הפסילה רבים וטובים נדחו מלכהן בתפקידי שיפוט, בתואנות שווא. הבולטים שבהם: פרופ' נילי כהן, ועתה פרופ' רות גביזון שעניינה טרם הוכרע. בשני המקרים לא הוצג מידע ממשי שיש בו כדי להביא לייצור תשתית ראייתית לפסילה. ובכל זאת, במקרה הראשון נפסלה נילי כהן בפועל בגלל "רינונים"; והנה עתה, נעשה ניסיון לפסול את גביזון בשל "רינונים" על מזג אישי שאינו מתאים כביכול לשיפוט. איש לא שמע את גביזון צועקת באיזו הרצאה, איש לא יכול להעיד על התפרצות ו/או התנהגות בלתי ראויה. אבל, למרות זאת, ניסיון ההכתמה נמשך.
ניסיון העבר מלמד, כי מערכת המשפט מתחשבת באותם "רינונים" נילוזים, ולא אחת פוסלת מועמדים בשל זאת. הפסילה נעשית לטובת הציבור כביכול, נוכח התפיסה האומרת כך: הציבור לא יתן אמונו בשופט שישנם רינונים סביבו. יש כמובן יוצאים מן הכלל, במיוחד כאשר מדובר באישים שהמערכת חפצה ביקרם או בהזזתם מתפקיד מסויים (ראו מקרה: עדנה ארבל) - ואז הוועדה לבחירת שופטים מתעלמת אפילו מעובדות וראיות. אולם בעיקרו של דבר, המערכת רגישה מאוד לרינונים.
התקדים ההוכחה המוחצת לכך - שהמערכת המשפטית המחוייבת לפעול על-פי עובדות מתייחסת לרינונים ונותנת להם משקל משמעותי - ניתנה דווקא בדבריו של השופט חיים כהן (ז"ל), הנחשפים עתה. מכתבו מיום 30.12.01 אל נתן ברון, מרצה להיסטוריה של המשפט הארץ-ישראלי (דוקטור למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת בר-אילן), מתייחס למסמך משנת 1948 שכתב כהן עצמו - בתפקידו כמרכז אותה "ועדה מסדרת" שהיתה אחראית על מינוי השופטים לבית המשפט העליון שאך זה הוקם - בדבר "כשרותם" של מועמדים מסויימים לכהונת שפיטה, דבר שגרר, או לפחות השפיע אז, על פסלותו של השופט גד פרומקין לבית המשפט העליון בישראל, בגלל "רינונים" ("בעל ותק גדול. מרננים אחריו מבחינת היושר והשפעות אחרות. לא רצוי להעבירו למדינה היהודית").
השופט כהן ז"ל, שהלך לעולמו בשנת 2002, והיה כבר בשנת 2001 במצב בריאותי קשה ביותר, היטב לבטא, ביושר רב, יש לאמר, את התפיסה העקומה של המערכת המשפטית שהלכה שבי אחרי רינונים. תגובתו ומכתבו פורסמו באחרונה בכתב העת "קתדרה" היוצא לאור בחסות מכון יד בן-צבי. כהן מגלה במכתבו אל ברון, כי "אנחנו" - מזכירות המועצה המשפטית, מסרה לדב יוסף, לפי בקשתו, את אותו פתק עליו נרשמו ההערכות והרינונים לגבי אותם שופטים."אנחנו צריכים היינו להכין להם את המידע שהיה דרוש להם לדיוניהם. ברור שאנחנו לא הכרנו אישית כל אחד ואחד מהשופטים: בידיעתנו האישית לא יכולנו לומר על רבים מהם לא לחיוב ולא לשלילה. עמדנו בקשר עם הנהלות לשכת עורכי הדין היהודיים ואת הידע שמסרנו קיבלנו מהם".
כהן מגלה: "'הרינונים' על השופט פרומקין אמנם הגיעו גם לאוזני, לפני שמסרנו את הפתק הנ"ל, אבל אישית לא היתה לי כל סיבה להאמין להם... אין בליבי, ומעולם לא היתה, שום טינה נגד השופט פרומקין; והידידות הקרובה שקשרה אותי ואת ביתי לילדיו של השופט תוכיח. פגשתיו בביתם מדי פעם ויכולתי לעמוד על טיבו גם כאיש חברה. לא יכולנו שלא לגלות לממונים עלינו את העובדה ש'מרננים' אחריו. אילו עשינו כן היינו מועלים בתפקידנו, במתכוון לא פירשנו מה ומה 'הרינונים' לפרטיהם; שלא לעורר את הרושם כאילו בדקנו אותם לגופם ומצאנו להם סימוכין כלשהם (אם כי התנהל ויכוח פנימי אצלנו אם לעשות כן או לא)".
המסורת כהן הסביר ב-2001 את התנהגותו אז: "מסורת יהודית עתיקת יומין שאין ממנים אדם ש'מרננים' אחריו לכל משרה שיפוטית". כהן התייחס לזאת, כאז גם עתה, כאל מסורת הנמשכת גם עתה. "לעניין מינוי שופט, אין צורך בהוכחה והרשעה, וחזקת החפות מפשע אינה מועילה: המניעה היא שבזאת שהשמועות הרעות מתפשטות מהר ומכות שרשים, בצדק או שלא בצדק, יש בהן כדי לחתור מלכתחילה תחת לאמון אשר הציבור חייב לרחוש לשופט".
הנה כי כן: אפילו השופט כהן, שנחשב והוא אכן נהג כאביר זכויות האזרח, קובע כי לרינונים משקל רב עד כדי פסילה לכהונה שיפוטית. אולי בדיוק על זה "בונים" עתה כל אותם גורמים, המבקשים עתה להביא לפסלותה של פרופ' גביזון: להוציא דיבתה כאילו לא ניחנה במזג שיפוטי, וכך לסכל את מינויה לכהונת שופטת בית המשפט העליון.
