ראש ממשלת ישראל לא היה צריך לנסוע לפגישה עם הנשיא האמריקני בנסיבות הנוכחיות. ג'ורג' בוש וקונדוליסה עוזרתו נחושים בדעתם, כי כדי לזכות באהדת הערבים עליהם לפגע בישראל, ולא במקרה ייפגש בוש מיד אחרי שרון עם יורש העצר הסעודי והמלך בפועל.
בוש דורש מישראל שהיא תקים עבור הערבים מדינה שניה בארץ ישראל, ורואה את נכונות ממשלת ישראל לגרש יהודים ולהחריב ישובים ישראלים רק כצעד ראשון בתוכניתו. כחלק מתוכנית זאת, ויתר שרון על זכות ההגנה העצמית מול המחבלים הערבים, ונכנע כניעה גמורה לדרישה האמריקנית להפסיק כל בניה ישראלית ביהודה ושומרון.
כל מה שעשה מר שרון בפגישה הסגורה הוא להוכיח את צייתנותו לבוש ולבקש בתמורה שהאמריקנים ישתדלו אצל מחמוד עבאס להקטין את הטרור. בדרך זאת הפך מר שרון את ישראל ממדינה ריבונית לשטח מנדט אמריקני.
ולאחר שהחזיר אותנו לימי המנדט, עוד חוזר מר שרון על כל הטעויות של ההנהגה הציונית מול הבריטים. בעקב אותן טעויות חל הפוך בעמדת בריטניה מתומכת בציונות, עד להתכחשות להתחייבות לבית יהודי בארץ ישראל, נאסרה העליה והקמת המדינה התאחרה, ונמנעה הצלת יהודי ארופה.
מר שרון שומע את בוש נוזף על התרחבות ישובים, ולא הגיב להזים את השקר הניטע בתודעת דעת הציבור העולמית, כאלו כבשנו שטח ממדינה פלשתינית. ההכחשות של מר שרון על קיום חילוקי דיעות עם בוש והחנופה והשבחים לנשיא מחזקים את הרושם בדעת הקהל האמריקנית כי הנשיא הוא פרו ישראלי ותומך בשרון ללא גבול.
כתוצאה מן הרושם המזוייף הזה, מתגבר הלחץ על הנשיא 'להיות מאוזן', כלומר לפגע בנו, ביחוד לאור האמונה בקרב האמריקנים כי הם סובלים בגלל תמיכתם בנו, כמו שאמר השגריר קרצר בהופעתו בישראל. ובמקביל, היתה שגרירות ישראל עסוקה בדיכוי כל לחץ פרו ישראלי על הנשיא, ופעלה כנגד קבוצות נוצריות שביקשו למחות על מדיניות בוש.
בספרו 'חמשת אבות הציונות' מזכיר פרופ' בנציון נתניהו את הדגשת ז'בוטינסקי כי האמצעי החשוב ביותר במאבק פוליטי הוא הלחץ הצבורי, "אין ידידות בעניני מדיניות. יש לחץ. מה שמכריע את הכף אינו הטוב או הרע של המושל, זאת כמות הלחץ שתבוא מצד האזרחים. אם הלחץ אינו בא אלא מצד מתנגדינו ומצידנו אין לחץ נגדי שיבטל אותו ויגבר עליו, כל מה שיעשה בארץ - נגדנו יעשה, אף אם האיש העומד בראש הממשל יקרא בלפור או תאודור הרצל'.
ולעומת זאת מסכם המחבר את עיקרי מדיניותו של וייצמן מול הממשל הבריטי 'המנעות מהצגת דרישות לממשלה שהסיכויים להשגתן נראים קלושים... המנעות מהטחת ביקורת פומבית על פעילותם של שרים גם כאשר הפעילות מזיקה או הרסנית לציונות ... המשא והמתן עם נציגי המפלגה חייב להתנהל דרך השכנוע האישי... ולבסוף, בכל מצב שהוא עליו להופיע כידיד נאמן של אנגליה'.
פרופ' נתניהו מעיר כי ז'בוטינסקי הבחין בבירור כי ויצמן והמנהיגים הציונים חבריו 'עם כל דאגתם הגדולה לציונות לא היו ברובם הגדול מסוגלים להשתחרר מדרכי החשיבה הגלותית, הדרכים שהכתיבו להם בכל מצב קשה שלושה עקרונות זהירות, מתינות והתאפקות'. האין זאת סיסמתו של שרון 'התאפקות היא כח' להסביר את חוסר הפעולה מול המחבלים וההמתנה הארוכה ורווית הדם עד פעולת חומת מגן?
בנציון נתניהו הוא הסטוריון גאון אשר דבריו אינם רק מתארים את העבר, אלא גם חשובים להבנת ההוה, וספרו מלא לקחים לעתיד. הספר אשר פורסם בשנת 2003 מכיל מאמרים שכתב המחבר לפני עשרות שנים והאמת שבהם הוכחה מאז. נתניהו מזכיר את העקרון של נורדאו וז'בוטינסקי 'התנגדו בהתחלה' - להתנגד לכל תוכנית נגדנו מראש, לפני שהיא הופכת להיות מקובלת על ממשלות ועל דעת הקהל. זאת היתה עצה חשובה למנהיגי הציונות אז, ונכונה עוד יותר לימינו - לא לכופף את ראשנו, לא להאמין שתוכנית נגדנו לא תצא לפועל אם רק נעמיד פנים של מסכימים.
ממשלת ישראל הסכימה לתוכנית מפת הדרכים ב-14 הסתייגויות, ובתקווה לדחות את הגשמתה, לפחות מצד כמה שרים שבליבם התנגדו לה. ההסתיגויות נשכחו, התוכנית שבה אלינו בהחלטת מועצת הבטחון של האו"ם ובכל הכרזה של בוש על המזרח התיכון. שרון נהג ליעץ למתנחלים לתפוס עוד גבעה ועוד מאחז שישארו בידינו. פרופ' נתניהו מזכיר כי הרצל ואחריו נורדאו וז'בוטינסקי, התנגדו לרעיון של דונם ועוד דונם, וכיבוש הארץ בהסתננות.
ברגע שתצליח ותגבר ההסתננות, יתנגדו תושבי הארץ ויבקשו לעצור אותה. חשובה היא התביעה לריבונות, לתביעת זכות על הארץ מראש, להכרה בין לאומית, כפי שנעשה בחבר הלאומים אחרי מלחמת העולם הראשונה, בהחלטה בת תוקף עד היום - כל עוד ששרון ובוש לא יצרו ריבונות 'פלשתינית' חדשה בארץ.
עלינו להשיב לנו את ריבונותנו, וליטול את היוזמה לידינו וקודם כל להראות כי המרשם של בוש להקמת מדינה 'פלשתינית' נוספת מסוכן ויביא למלחמה שתפגע לא רק בנו אלא גם באינטרסים של ארה''ב. על ההצעה של אהוד ברק לנסיגה כמעט מלאה משטחי יש''ע, אומרים הערבים כי היתה נותנת להם רק תשעים ושמונה אחוזים מתוך עשרים אחוזים של הארץ. ברור כי לעולם לא יסתפקו במדינה פלשתינית ורעיונם על זכאות השיבה הוא למעשה הדרישה לתת להם את כל הארץ. וברור כי מליוני ערבים לא יוכלו להתקיים ברווחה ובכבוד בשטח הקטן של יש''ע, אף אם ירצו לחיות בשלום עם ישראל. וכל תכליכתה של מדינה כזאת תהיה להתפשט חזרה אל כל שטח מדינת ישראל.
הפתרון לבעיה הדמוגרפית אינו בשטח הקטן של ארץ ישראל ואינו בהעברת יהודים מבתיהם. פרופ' נתניהו מזכיר את החשיבה לקראת הצהרת בלפור, כי הדרך היחידה לקים את ההצהרה תהיה לדרוש מן הערבים בזמן שיעבירו לשלטונם את השטחים העצומים שכבשו הבריטים מן האמפריה העותומנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, יסכימו בתמורה להעביר אליהם את תושבי ארץ ישראל הערבים. לאחר המלחמה עברה ההזדמנות הזאת, כמו שהחמצנו אנו את ההזדמנות במהלך מלחמת ששת הימים.
באחד המאמרים בספר כותב פרופ' נתניהו 'היום ה-11 באוגוסט 1938 אני קורא בעיתונה הרשמי למחצה של הממשלה הפולנית מאמר הרואה כי פתרונה של השאלה הארצישראלית אפשרי רק אם יעבירו את 600 אלף הערבים היושבים בארץ ישראל לטריטוריות ערביות ואם יעבירו לארץ ישראל את 500 אלף היהודים שבטריטוריות הערביות, שבהן הם נתונים להתעללות אכזרית'. היהודים שבמדינות ערב, אחרי רדיפות וגרושים, אכן עברו לארץ ישראל.
כאשר משמיע הנשיא בוש את דבריו על הסבל ואי הצדק שנגרם לערבים ה'פלשתינים', מדוע אין ראש ממשלת ישראל מזכירה לו, את ההעברה הזאת ודורש העברה מקבילה, אשר רק היא תביא להפסקת המלחמה בעתיד? העברה כזאת, בשילוב תוכנית מרשל לשיקום הפליטים בשטחי סוריה או ירדן, תעלה לארה''ב בחלק קטן מן הסכום שהיא מוציאה בשנה בעירק, ותביא ליציבות במזרח התיכון שאליה נכסף העולם החופשי. אם דרישה למדינה יהודית בעירק ובתימן תשמע מגוחכת ולא מציאותית, מדוע אם כן מתקבלת הדרישה הערבית לשיבה לארץ ישראל ברצינות ובעלי 'הבנות ז'נבה' בישראל מציעים לערבים פתיונות תמורת ויתור חלקי על הדרישה ל'זכות' השיבה?
________________________________________________
הכותב הינו חבר בחוג הפרופסורים לחסן מדיני וכלכלי