ערב טוב ישראל מאז אותו היום שבו נוסד העם הזה, הוא שוב ושוב אקטואלי ומשפיע. גם על המצב הביטחוני וגם על מדדי הבורסה. אי אפשר להתעלם ממנו וכמה שהוא נראה קטן וחסר יכולת לעומת כל הענקיות האחרות שעל פני הגלובוס העובדה הנ"ל היא היותר חזקה. לאושרנו (גם אם אולי נראה שלא בדיוק כך) אנחנו מהווים חלק ממנו.
הלילה המיוחד (מוצ"ש הקרוב) שחוזר על עצמו פעם בשנה בא בשביל לא לתת לנו לדלג על זה. גם אם במהלך כל השנה כל העסק הזה לא נראה לנו כל כך נוגע אלינו עד כדי כך, מידי פעם באות העובדות ומטלטלות אותנו. ברגעים אמיתיים, תמיד נוכל להודות ש"גם אני שייך". הערב הזה, אנחנו עושים את זה בצורה רשמית ומשפחתית מאד. כולנו מודים בעובדות וגם מודים על הזכות הגדולה שהתגלגלה לידינו (כן! וזו לא בושה). אמנם קשה להיות יהודי (לא נשמע טוב כסטיקר...), אבל אולי זו עוד הוכחה, שזה משהו שווה. בשביל הדברים השווים באמת שווה להתאמץ.
לחופש נולד העובדות היו אולי יכולות להיות אחרת ואז מילות הפתיחה של מגילת העצמאות היו מדויקות (בארץ ישראל קם העם היהודי). אבל את ההיסטוריה הרי לא נוכל לכתוב מחדש ולכן לא נשכח שבארץ מצרים קם העם היהודי. ולא סתם נולדנו שם אלא נולדנו לחופש. להולדת כידוע קדם חיבוק הדוב המצרי אותנו. היינו עמוק בפנים ונוסדנו תוך כדי יציאה לחירות. מה שמלמד משהו על האופי הלאומי שלנו. נולדנו תוך כדי תהליך של חרות כך שהחרות היא חלק מהותי מחיינו. אבל מה זו אות חרות שלי כל החגיגה? מי שהיטיב לנסח אותה היה הרב קוק: "ההבדל שבין העבד לבן חורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה משועבד לאחר וזה בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו מלא חירות, ולהיפך בן חורין שרוחו היא רוח של עבד. החרות היא אותה רוח נישאה, שהאדם וכן העם מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, בתכונה כזאת הוא מרגיש את חייו, שהם שווים את ערכם. מה שאין כן בבעל רוח של עבדות - תוכן חייו והרגשתו הוא תמיד מה שטוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזושהי שליטה.
יחד בניגוד להוא שלא יודע לשאול שעליו כתוב בהגדה: "את פתח לו", על אחיו הרשע לא כתוב: "סתום לו את הפה". ההגדה גם לא מציעה לשבור לו את השיניים. אמנם התגובה היא חריפה ומעמידים אותו במקום, אבל בסופו של דבר לא זורקים אותו מהבית. יחד על כל סוגי הבנים אנחנו מסיבים לשולחן הסדר מקשבים ועונים לכולם, גם לבוטים שבהם.
ליל הסדר - כניסה ליל הסדר נפתח בקריאה: "כל דכפין ייתי ויכול". אי אפשר לצפות לפתיחה יותר יהודית מזו של פתיחת הלב לרעבים. לתשומת לבנו בימים בהם עובדים רבים עדיין לא קיבלו את המשכורת המגיעה להם, מלבד כל אלו שבתי תמחוי וחלוקת מזון נכנסו לצערם ללקסיקון המשפחתי.
סיפור חגיגי את הסיפור הבא סיפר הרב לאו (מזל טוב כפול על הבחירה לרבנות העיר תל אביב ועל קבלת פרס ישראל. אולי הנשיא הבא של ישראל?...).
היה זה בראשית הגל הגדול של העולים מרוסיה. כיהנתי כרבה של ת"א (כהונה ראשונה) וביום שבתי עם 2 חברי בית הדין המיוחד הופיע בפנינו רופא צעיר, שהגיע יום קודם מברית המועצות עם אשתו ו-2 בנותיו. הוא בא כדי לקבל אישור על יהדותו עבור משרד הקליטה והביא עמו עדים שהוא בן להורים יהודים שיעידו.
אחד העדים שהופיע בפנינו אמר בצורה ברורה שהיה נוכח בברית המילה של אותו רופא צעיר, ג'ורג' שמו, לפני 42 שנה. היה עד אחד שהרשים בסיפורו, בצורה מעניינת עד מאד. הוא היה חב"דניק מבוגר. הוא הופיע בבית הדין עם קסקט לראשו, זקן לבן ארוך וסיפר לנו כך: אמא של ג'ורג', היתה מעשנת כרונית. שתים שלוש חפיסות ליום. אבל מידי לילה, טרם לכתה לישון, היתה לוקחת סיגריה בודדת ומניחה אותה בארון הבגדים שבחדר השינה, בתוך קרטון. כל לילה סיגריה. פעם בשנה, אחרי פורים הייתי מגיע אליה (כך מספר חב"דניק) וזה היהקוד מוסכם בינינו- היא היתה מוסרת לי 350 סיגריות שצברה במשך שנה ואני הייתי מספק לה כמה קילוגרמים של קמח, כדי שהיא תוכל מצות לחג הפסח. היא לא שמרה שבת, לא הקפידה על כשרות, אבל מאד הקפידה שיהיה בבית ליל סדר והבית יזכור את יצאת מצרים עם כל הסמליות שבדבר.
התרגשתי מאד מהסיפור, ממשיך הרב לאו, והבן עוד מוסר לי את מספר הטלפון של אמו, שם במוסקבה. טילפנתי אליה ואמרתי לה - אנחנו מקיימים מצוות אכילת מצה פעם אחת בשנה. את קיימת את המצווה הזאת בכל לילה ולילה, 360 יום בשנה. אני לא יודע אם מבחינת ההלכה המצות שלך היו כשרות, אבל שהיו קדושות וטהורות והתקבלו לרצון לפני בורא עולם - אין לי צל של ספק בכך.
השארתי אותה על הקו, בעודי פונה לבן ואומר לו - ג'ורג', מהיום אחינו אתה, אבל בעיני אתה לא ג'ורג', אתה גרשון! האמא הזקנה כנראה מחתה דמעה מעבר לקו ואמרה לי: זהו בדיוק השם - גרשון, שאבא שלו המנוח נתן לו בברית המילה לפני 42 שנה...